מקבץ התערוכות הנוכחי הוא פרי דיאלוג מתמשך של האומנים נעמה עמר-הדני (נ. 1983) ועמרי קרן (נ. 1983) עם יצירתה של הפסלת חוה מחותן (1925-2021), מהיוצרות הייחודיות בנוף האומנות הישראלי. מחותן, ילידת פילדלפיה, פנסילבניה, עלתה ארצה בשנת 1946, הייתה ממקימי קיבוץ חצור וב-1950 השתקעה בבאר שבע – בה פעלה במשך 35 שנים. פעילותה האומנותית נפרשה על פני שבעה עשורים, בהם עסקה בנושאים הנוגעים לנפש האדם – המצב הקיומי, המציאות הפוליטית והחברתית, הנוף ויחסי אדם וסביבה. עיקר עבודתה הייתה בפיסול, אך היא פעלה במגוון מדיות והייתה מחלוצות המיצב והפיסול הסביבתי בארץ. עמר-הדני וקרן מתבוננים בעבודותיה מנקודת מבט עכשווית ובאמצעות עיסוק במושג הנוף, כדיון קונקרטי ועקרוני.
התערוכה המרכזית, אחרי נוף: בעקבות חוה מחותן, מציגה מהלך פיסולי של האומנים עם שני גופי עבודה של מחותן שבהם הנוף הפך לדימוי מרכזי – נופים (1972-1978) ולאקוואנה (1979-1982). שתי הסדרות מייצגות את שיאה של ההפשטה בעבודותיה והן מסמנות תקופה מהותית ביצירתה – רגע אחרי שזנחה את הפיגורטיבי ורגע לפני שפנתה לפוליטי באופן ישיר. בסדרה נופים עבודות המהוות הפשטה של צורות טופוגרפיות ושל רכיבים במרחבי הנוף – נופי הנגב ונופי סיני. צורותיו ההיוליות של הנוף המדברי – קימורי גבעות ועמקים, קווי אופק הררי, מקצבים של דיונות חול, נקיקים וסלעים – מזוקקות בעבודות לקווי מתאר גרפיים ולשפה פיסולית מופשטת, רוויית מתחים. בסדרה זו, שהתגבשה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים ולאחריה, מצאה מחותן בתכונותיו של הנוף המקומי ביטוי לתחושותיה האישיות נוכח אירועי התקופה ולהלך הרוח הלאומי באותם ימים. "לא יכולתי להתעלם מהרעיון של נופים כאנאלוגיה למצב שלנו", אמרה. סדרת העבודות לאקוואנה עוסקת בעמק לאקוואנה (Lackawanna) שברכס האפלצ'ים בפנסילבניה, מקום הולדתה. בסדרה זו חקרה מחותן שינויים גיאולוגיים ותופעות תת-קרקעיות שהושפעו באופן ישיר ממגמות תיעוש ומפעולות שנעשו על ידי בני האדם באזור זה. שתי הסדרות מבטאות את עניינה של מחותן בשפת הפיסול, בחומר ובמהות צורנית כביטוי ליחסי אדם-סביבה והן מזקקות את יחסה לנוף ככזה הנטוע בתפיסת עולם הומניסטית; בדומה לגישה הרומנטית, מחותן מכירה בעוצמתו של הטבע הנשגב, אך בשונה ממנה עבודותיה אינן מציבות במרכזן את קטנותו של האדם אל מולו, כי אם מציעות לאמץ עמדה של צניעות – של יראה ושל נתינה. לצד זה, מעורבותו של האדם בנוף אמנם חושפת את פוטנציאל ההרס הטמון בה, אך גם את יכולתו לשלוט בגורלו ולתקן את דרכיו.
עבודותיהם של עמר-הדני וקרן, שנוצרו ממרחק של כחמישים שנה משתי הסדרות, מתכתבות עם מהלכים מינימליסטיים ומופשטים ביצירתה של מחותן, אך הן מרחיבות את המהלך שאותו החלה, שראה בתיאור הנוף אפשרות לשיקוף מצבים אנושיים; מול המהלך שלה, שהשליך על הנוף את המבט האנושי והפך אותו לגופני ואישי, עבודותיהם מבטאות מבט שבו הנוף הוא תמיד מסגור תרבותי תלוי הקשר – רעיון אודות טבע ולא טבע כשלעצמו. גישתם היא חלק מעמדה לפיה המלאכותי או המתורבת אינו נפרד מהטבע, על מורכבויותיו, ולפיכך הוא אינו צריך לחקות אותו כי אם להתחקות אחר דרכיו. בהתאם לרעיון זה, עבודותיהם של עמר-הדני וקרן מתיכות (הלכה למעשה) את הטבעי עם המלאכותי ומציעות מבט על יחסי אדם וסביבה באופן שהקיום האנושי בו הוא רק מרכיב מתוך מכלול רחב. בעבודותיה של עמר-הדני תופעות ואלמנטים בטבע כמו גם מוצרי צריכה פועלים ככוחות משובשים לייצור דימויים ואובייקטים. קרן בוחן בעבודותיו את האפשרות של שינוי ביחסי הכוח בין אדם לסביבה באמצעות אלמנטים מתחום העיצוב.
התערוכה בנויה כמרחב פיסולי ומאורגנת כתבנית נוף המציבה את עבודותיהם של שלושת האומנים על מישור אחד. מהלך התערוכה מערער על מובנו השגור של הנוף כפי שרווח עד לפני עשורים ספורים, והוא מעמיד במרכזו את פעולת ההתבוננות – שהרי כל נוף הוא גם בהכרח מסגורו של המבט. "האם אנחנו מתבוננים?", שואלת סופרת הטבע טרי טמפסט ויליאמס, "האם אנחנו מקשיבים, בעוד ידינו מונחות על הקרקע ועינינו נשואות מעלה? [...] האם מעניין אותנו להיות בעולם, כפי שמעניין אותנו לעשות בעולם?". האפשרות לשקוע בהתבוננות, כפי שמציעה התערוכה, היא אפשרות פוליטית; היא מעודדת אותנו להפנות את מבטנו החוצה, אל מה שמעבר לנו.
לצד התערוכה אחרי נוף, מוצגת התערוכה שלוש עדשות על חוה מחותן, המתמקדת בשיח שנוצר בין עבודותיה הפיסוליות והסביבתיות של מחותן לבין תצלומיהן, כפי שנלקחו בידי שלושה צלמים: קלאוס אוטו הונדט (1944–), אברהם חי (1944–) וישראל צפריר (1952–2019).
פעילותה האומנותית של מחותן, שכללה הישגים פורצי דרך, התאפיינה ביחס מורכב לקשרים שבין מרכז לפריפריה. העובדה שרכשה את השכלתה האומנותית בארה״ב ובהמשך קבעה את מושבה בנגב ואחר כך בגליל, אפשרה לה לפתח יצירה מקורית בנוף המקומי, אך בו בזמן בודדה אותה ממרכז השיח האומנותי בארץ. בין אם הייתה זו התעקשותה לפעול הרחק מהמרכז ובין אם עובדת היותה אומנית-אישה בשדה יצירתי שנחשב ל"גברי" בתקופתה, מחותן לא זכתה להיכנס לקאנון האומנות הישראלית. התצוגה הנוכחית היא תערוכתה המוזיאלית המקיפה הראשונה בישראל.
בשנת 2021, זמן קצר לאחר פטירתה של מחותן, התממשה הודות לבתה, לאה דרום, תרומה של ארבעה מפסליה למוזיאון – הפסל עמק (1981), שהוצב בגן הפסלים, ושלושה פסלים מהסדרה מעברים (1988), שמוצגים בתצוגת הקבע שבחלל החינוך. תהליך העבודה על התערוכה, שהחל עוד בחייה וקיבל את אישורה, המשיך להתגבש לאחר מותה בשיתוף פעולה הדוק עם בתה.
מפיקה ועוזרת אוצרות: נועם פדל, אמצעי תצוגה: פאבל ספירין, תלייה: ולדימיר אזבל, עריכת לשון: איה נגב, תרגום: צפרה נמרוד, עיצוב גרפי: הליגה
תודות האומנים: אלישבע פיינמן, עידו עמר הדני, גלית סיון, שחר קושט, אפרת ליפקין, חן אלחנטי, תאי קידר, יובל תמר הפלר, נועה צ'נג, ירון פרידלנד, ארהל'ה הדר
תודה מיוחדת: לאה דרום
התערוכה בתמיכת: מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, קו תרבות, קרן קיימת לישראל (קק"ל), קרן אאוטסט לאמנות עכשווית, קרן בשביל האמנות.
