בדומה לשחרזדה בסיפורי אלף לילה ולילה, בתערוכה זו הופכת אלה אמיתי סדובסקי למספרת סיפורים. בתיאטרון האבסורד שלה מוּעלות אגדות בדיוניות חסרות שחר, נטולות התחלה וסוף. בדומה לסיפורי הפולקלור המזרחי וכמו בחיים עצמם, נשזרים בהן נרטיבים מרובים ואף סותרים, במבט מהורהר ומשועשע גם יחד.
בעבודותיה הקודמות נעה אמיתי סדובסקי במקביל בין ציורים גדולי-ממדים, ששילבו מרקמים ססגוניים, לבין מיצבי הנפשה ציוריים, שרובם עסקו בסביבה הביתית והמשפחתית. השפה הציורית הקולאז'יסטית, שאפיינה את עבודותיה בעבר וממשיכה להתקיים גם כאן, מציעה ריבוי שכבות, אמביוולנטיוּת ויחסיוּת כנקודת מוצא להתבוננות. עולם הטקסטיל ודגמי הבד העיטוריים שימשו אותה לא אחת כמשאב עשיר, הממחיש כיצד יכולים דימויי אדם, צומח וחי לצוף על פני השטח ולהתחבר זה לזה בהיגיון פנימי נטול היררכיה.
במיצב זה היא משלבת לראשונה סצנות מונפשות על גבי מחיצות גדולות מצוירות, השואבות את השראתן ממיניאטורות הודיות. אופיין השטוח, הדגמי והעיטורי מומר בציוריה לנופים פנטסטיים. אלה משמשים תפאורה לסצנות מונפשות, שבהן דמויות ובעלי חיים מגזירי נייר מתעוררים לחיים עם הקרנתם על גבי הציור. טכניקה חדשה וייחודית זו, שפיתחה אמיתי סדובסקי עבור התערוכה, אִפשרה לה לברוא התרחשויות אבסורדיות עתירות דמיון, שהסדר וההיגיון מאבדים בהן תוקף, ואירועים חסרי תוחלת ומלאי הומור מתרחשים בהן במקביל. המִגזרות משמשות אותה ככלי ביטוי רעיוני ותיאטרלי. נגזר עליהן לנוע בין מעגלי הסמסרה (Saṃsāra) – הסבל האנושי, אל עבר הנירוונה – השחרור המיוחל.
בכל המערכות חוזרים אזכורים של סביבה מדברית ושל ים כרמז לנוף מזרחי מדומיין, מוכר לכאורה. במערכה הראשונה, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, בולט הניגוד בין החלק העליון, שבו מתואר כפר נטוש וצחיח, שומם מאדם, לבין הדרמה הסוריאליסטית המתרחשת בחלק התחתון: מבעד לצלליותיו הצבעוניות של עדר שדהר על הגבעות, ניבטים דיוקנאות רבים, שעיניהם העצובות כמו עוצרות ומבקשות להביט נכוחה, חודרות מבעד לשכבות הציור והנפש. בתווך, על מדרגות קשתיות המגשרות ומפרידות בין שני העולמות – השקט והמאוים – פוסעים לתומם אישה וחמור, דרכם רצופה בהתרחשויות היתוליות, שרויים בעולמם נטול הדאגות.
במערכה השנייה, אַחַת לְאַחַת, מציגות נשים, שכמו קפאו בתנוחתן על גבי ספק-שטיח ספק-במה, הצפה באורח פלא מעל ים. בכל פעם נולדת מאחת הנשים המצוירות בת דמותה המונפשת, משחררת אותה מקיפאונה ומטפסת בזריזות על אחד העצים, ולאחר זמן מה, שבה לשכון בגופה המצויר. מופע אבסורד זה מציע אסקפיזם רגעי, המאפשר אולי להשתחרר זמנית מן הגוף ומן המצב הנתון.
הסצנה האחרונה, אֶל־מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים, שאולה ממנדלה טיבטית ומציעה תמונת עולם של נוף אידילי, המצויר סביב מעגלי מים ממבט עילי וצִדי גם יחד. במרכזה, בתנועה אינסופית, סובבות שחייניות במסלולן המעגלי לצד דגים, הבולעים ופולטים אותן חליפות. העיניים, הנטועות בגופם של בעלי החיים שסביבן, כמו צופות באבסורד הגלום במצבן הקיומי. כדברי קהלת (א', ב'-י"ד): "הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. […] דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. […] כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. […] רָאִיתִי, אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים, שֶׁנַּעֲשׂוּ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ; וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל, וּרְעוּת רוּחַ".
תערוכתה של אלה אמיתי סדובסקי הופקה בסיוע פליינג קרגו וקרן ״בשביל האמנות״.
