אמפיביה היא היכולת לחיות ולפעול במים וביבשה, שמאפיינת דו-חיים, יצורים מיתולוגיים וכלי לחימה. את הדואליות שבמונח הביולוגי מתרגמת עאישה עראר לדואליות של דמיון ומציאות שהם חייה; עולם המים הוא מרחב של דמיון, חופש, תנועה ויצירתיות, המנוגד למגבלות ולאיסורים בעולם האדמה. העיסוק הדואלי חושף את התמודדותה עם הקונפליקט המובנה בין מסורת לקדמה, בין זהות קולקטיבית לזהות עצמית, בין התפקוד במרחב הביתי והזוגי להגשמה עצמית, המאפיין נשים בחברה המוסלמית המסורתית.
תחושה אמפיבית טוטלית מועברת לחלל התערוכה באמצעות שלל דימויים אקספרסיביים ומנייריסטיים בצבעים עזים ובמונוכרום. המצע וממדיו משתנים: מגוון ניירות ובדים, מפנקסים ודפי ציור עד לבדי קנבס, מפות או מסך, פריטים שנאספו מהרחוב ומיני ענפים. המצע מתמלא בדמויות פנטסטיות הנמצאות במאבק תמידי, מסתחררות בתנועה מתמדת, גולשות ונבלעות זו אל זו, חומקות ונמלטות זו מזו, נעות בין ממדי גוף אנושי לבין היברידים של אנושי וחייתי, זכרי ונקבי, טורפ.ת ונטרפ.ת – פיתוי ואימה בו בזמן.
בולטת דמות של בת ים עטויה חג'אב, עכשווית ומיתולוגית כאחד. כיסוי הראש המסורתי ככלי לדיכוי ושליטה, סמל המאבק הפמיניסטי של נשים מוסלמיות, נוכח בשני העולמות, היום-יומי והחלומי. זו גם בת הים הקטנה של אנדרסן, שמכרה את קולה בתמורה לזוג רגליים, וזה גם הקול הנשי המשמש נשק קטלני בשירת הסירנות; סמל ההתמודדות עם האיסור הדתי על שירת נשים לעומת התשוקה ליצירה בלתי פוסקת. האמנית מעמידה את סדר יומה כאלגוריה, ומבקשת לצרפו למאגר חזותי חוצה מרחבים, זמנים ודתות.
