חללים שלישיים – על המיצב "בבואה" בבריכת הקשתות
"בבואה", יצירת סאונד וווידאו היא מסע תרבותי ורעיוני, מחוז למפגשים, הצטלבויות וחיבורים.
חלל בריכת הקשתות מתגלה במלוא הדרו לאחר ירידה בגרם מדרגות צר. חלל גבוה, עתיר קשתות ואור המרצד על המים ומשתבר בדגמים שונים. החלל עוטף את המבקרות והמבקרים כרחם שמתוכו, דרך מעלה המדרגות, מעין תעלת לידה, יחזרו לעולם שבחוץ.
ב"בבואה" שיצר דור זליכה לוי, הופכת בועת המציאות הזו, את הרחם שבתוך המרחב, למקום של התבוננות פנימה, התכנסות והיפתחות. בתוך האתר הצופים והצופות, אם על המזח ואם בשיִט בסירות, מוקפים בדימויים ובצלילים. "בבואה" נוגעת ברבדים רבים של אסוציאציות, רגשות וזיכרונות, והיא נעה בין פנים לחוץ, בין עבר להווה.
בריכת הקשתות נחנכה בשנת 789 לספירה, בעידן השלטון המוסלמי בארץ ישראל. היא הייתה חלק ממערך משוכלל לאספקת מים בתקופת שלטונו של הח'ליף הארוּן אל-ראשיד. "בבואה" היא גשר מעל הבדלי זמן ותרבות. הווידאו והסאונד, האמצעים האמנותיים שמשמשים את זליכה לוי, הם בעלי מסורת קצרה יחסית. עבודות סאונד מוכרות מאז תחילת המאה העשרים (בעבודות של אמנים מתנועות אוונגרדיות כמו הפוטוריזם האיטלקי והדאדא, שהחל בשווייץ). הווידאו החל להתפתח בראשית שנות השישים. השימוש בהם בתוך אתר היסטורי, בהתייחסות לתרבות מקומית מוסלמית ויהודית, יוצר רגע מרהיב.
שני דימויים של כלים מוסיקליים מוקרנים על קירות הבריכה: תוף ופתח תיבת תהודה של עוּד. הכלים, המהווים את העוגנים החזותיים ב"בבואה", עתיקים ונפוצים באגן הים התיכון ובאסיה. מאז שנות ה-90, במקביל להתגוונות המקורות לזרם המרכזי במוסיקה הישראלית. נעשה העוד פופולרי גם מחוץ לקהילות ערביות ויהודיות מארצות דוברות ערבית. ב"בבואה" העוד מוצג דרך מבט מתוך פתח תיבת התהודה, מבט בלתי אפשרי בדרך כלל. הפתח מעוטר דגמים המשתקפים ומשתברים במים. אחד עשר מיתרי העוד, חמישה כפולים ועוד אחד בודד, נעים שעה שהיד המנגנת אינה נראית.
לתוף כלי נגינה שכנראה עתיק מהעוד ופופולרי, גרסאות רבות מבחינת גודל וחומר. על התוף, המוקרן ניראית לעיתים היד המתופפת ולעיתים היא סמויה מהעין. דימויים של עיגול תוף ועיגול פתח תיבת התהודה של העוד, יוצרים נקודות מרכוז למבט הצופים ומעין נקודות מגוז רגשיות. הם מאזכרים חלונות רוזטה כנסייתיים, כמו אלו המעטרים את המנזר הפרנציסקני על שם ניקודמוס ויוסף הרמתי שברמלה העתיקה. החלונות הכנסייתיים מאזכרים בתורם את האוקולי (Oculus – חלון עגול) מהעת העתיקה, המופיעים בקצה כיפות במבנים פגאניים או אסלאמיים קדומים. כך, המוטיב הוויזואלי המרכזי ב"בבואה" צופן בחובו התייחסויות לזמנים ותרבויות שונים. ההקרנה על הקיר והשיקוף במים יוצרים אשליה של אינסוף.
בבריכה מושמעות מוסיקה ושירה בשתי שפות ומשמונה רמקולים. מערכות זמן ותנועה מופעלות ב"בבואה", כמו גלגלי שיניים משתלבים. לצד נקיפת הזמן הנמדד בשניות, דקות ושעות אנו חווים את משך הקטעים המוסיקליים – ארבעה פיוטים וארבעה שירים שביניהם קטעי דממה – ככלי נוסף לספירת זמן. תנועת מיתרי העוד המתוחים על הפתח המעוטר המוקרן על קיר הוא מערך נוסף ובמקביל, על קיר אחר, תנועות תוף מרים. על המים נעים הדימויים המשתקפים, מושפעים מתנועת הצופים השטים בסירות ומתנועת הצלילים בחלל. להרף עין, הצליל מקבל צורה. ברגעי הדממה, שתיקת הרמקולים, מתחדדים ובולטים צלילי הבריכה והעיר – משוט במים, נהמת מכונית במפלס הרחוב וקולות הנשימה, ואולי הדיבור והתנועה של הצופים שהופכים, כמעט בלי משים, למשתתפים ביצירה. פנים וחוץ מתערבבים ומוצפים שוב ושוב בצלילי זמירות. אפשר להיזכר ב-"4:33", יצירתו של המלחין האמריקאי ג'ון קייג' מ-1952, שנכתבה אחרי שביקר בחלל מבודד וחקר בה את מהותה של הדממה. דממה, הסיק קייג', אינה קיימת באמת. קיימים רק תנאים שנוצרים, בהם אנו יכולים לשמוע קולות אחרים. "בבואה" עוסקת בהקשבה, ביכולת לשמוע גם את מה שמוכר פחות.
בעת השיִט בסירות עוברים בין אזורי צליל שבהם מנגינה מושרת פעם בעברית ופעם בערבית, מזהים מילים בשפות השונות ומגלים אינטונציות של המבצעים. המנגינה בשתי השפות זהה, לכל הפחות דומה מאוד, אף שהתכנים אינם תרגום, כלומר, המלל שונה. פייטנים שאלו והתאימו מנגינות ערביות לפיוטים העבריים, לעיתים תוך יצירה של הומופונים (מילים שנשמעות זהות או דומות ומשמעותן שונה). הקולות, ללא גוף, מלווים את השטים ומקפלים בתוכם געגועים, קרבה. ברחם החלומית הזו, בבריכה, מפציעה אולי הצעה ליחסים חדשים בין תרבויות.
הקול והמוסיקה, שני מרכיבים אבסטרקטיים ועם זאת מוחשיים, מקבלים ב"בבואה" איכות חומרית. אף על פי שלצליל אין נראוּת, הוא מגדיר חלל: האזור שבו הוא נשמע לעומת האזור שבו אינו נשמע. הרמקולים ב"בבואה" יורדים מתקרת הבריכה, מאותם פתחים דרכם הורידו בעבר הרחוק דליים והעלו מים מהמאגר. הקול, אם נרצה, מחליף את המים. את החומר החיוני לקיום הפיזי מחליף מרכיב מחַייה רוחנית. בעבודה מושמעות ארבע מנגינות. המנגינה ל"יפת עין לִבבתיני" ול"יש לי גן ובאר יש לי" של עבד אל-רחים אל-מסלוב (מת ב-1928) ידוע מי הלחינן, והאחרות מלחיניהן אלמונים. כל מנגינה היא מנגינת פיוט המושרת הן בעברית והן בערבית (ל"יפת עין לבבתיני" ול"יש לי גן ובאר יש לי", יש שתי גרסאות בעברית). מיקום הצופה בחלל יוצר בכל רגע חוויה ייחודית, כשמשתנה עוצמת השמיעה של כל אחד מהביצועים בעברית או בערבית.
בבריכת הקשתות נוצר "חלל שלישי" ולמעשה מספר כמעט אינסופי של "חללים שלישיים". זהו מושג שטבע חוקר התרבות הומי ק' באבא (Homi K. Bhabha), והכוונה היא למקום הנוצר כשמפגש בין תרבויות יוצר ישות שלישית, עם משמעויות וייצוגים משתנים. ב"בבואה" הבריכה הכהה והעוטפת עולם מופרד מאפשרת התוודעות לקולות ומנגינות: התבוננות, מחשבה ושהות במשותף ובשונה.
תוכני הפיוטים המושמעים ב"בבואה" נעים בין האישי לקולקטיבי. הפיוט "יפת עין לִבבתיני" מושר לרגל הולדת בת; שיר האהבה "יעלה" יכול להתפרש כמופנה גם לאל וגם לקולקטיב היהודי; והפיוטים "למה הקץ" ו"אָרַך זְמַני" עוסקים בכיסופי גאולה. פיוטים אלו מושרים בבתי כנסת ומבוצעים גם באולמות קונצרטים בידי פייטנים מובילים ובהם משה חבושה, ציון יחזקאל ויחיאל נהרי.
שירו של ח"נ ביאליק "יש לי גן ובאר יש לי" הוא היחיד מהשירים בעברית שאינו פיוט. הדימויים הארוטיים שבו – "וַעֲלֵי בְּאֵרִי תָּלוּי דְּלִי, מִדֵּי שַׁבָּת בָּא מַחֲמַדִּי, מַיִם זַכִּים יֵשְׁתְּ מִכַּדִּי" – מהדהדים את האסוציאציות הרומנטיות של מפגש סביב מקורות מים המצוי בסיפורים התנ"כיים על יעקב ורחל ועל משה וצִפורה.
השירים בערבית הם שירי אהבה ותשוקה פופולריים המזוהים עם גדולי המוסיקאיים: "מרמר זמאני" מזוהה עם פיירוז, הזמרת הלבנונית, ו״אה יא חִלו יא מַסַליני״ ו״יא טירה טירי״ מפורסמים במיוחד בביצועו של הזמר הסורי צבאח פח'רי.
בריכת הקשתות מבנה חילוני במובהק, מתכתב עם אדריכלות רליגיוזית, ויש לה הילה והוד הנובעים ממיטב אדריכלות זו. מאגר המים מתקשר למקווה היהודי, לטבילה הנוצרית ולטקס ההיטהרות לפני התפילה באסלאם. בכולם המים, חומר חסר צורה אך בעל נוכחות (בדומה למוסיקה), מזוהים כמטהרים, כמחוללים שינוי וכמקרבים, כך נדמה, בין חול לקודש. "בבואה" סובבת סביב ציר היחסים בין קול וצליל לבין הקהל המשתתף וצופה ולבין החלל. יצירה זו מחדדת את תחושת הזמן, ממחישה מצב תמידי של שינוי ומותירה הרגשה של פליאה.
