בזיליקה קיבוצית | גלריה העמקים, קיבוץ שער העמקים

תערוכת מחווה לאברהם עומרי (שער העמקים) ואברהם אמרנט- טושק (מזרע), 

התערוכה מוקדשת לאחי דן טל ז"ל שנפטר ממחלה באפריל 2022.

בסדרה ציורים פנורמיים בהשפעת הציור הקלאסי האירופאי בתקופת הרנסאנס, 

והסגנון האיקונוגרפי הקיבוצי של שנות ה-40-60 של המאה ה-20. 

סגנון זה שאב השראה מהסימבוליזם האפי של כרזות סובייטיות בעידן הקומוניסטי, מהריאליזם הסוציאליסטי, והאקספרסיוניזם האירופי.

בהיותי ילדה קטנה בקיבוץ מזרע כשטושק היה פוגש אותי בשביל, היה מעביר ידו על שיערי ואומר לי - את יודעת שיש ספר שבו כתוב שאלוהים הוא אישה? שם הספר הוא ספר הזהר (כשמי). טושק היה צייר ואמן שהיה מקשט את קירות וחלונות חדר האוכל הישן של מזרע בכל חג. ציוריו הצבעוניים תיארו תמונות של חיי היומיום וגם אירועים שהיו קשורים בחגים ועונות השנה. הוא עבד בטכניקה שדימתה ויטראז' כשיצר סקיצות בצבעי מים על נייר פרגמנט ועבודות שצוירו בטכניקה מעורבת על דיקט או נייר אריזה. 

אמנות זו היא חלק מנוף ילדותי.

הקישוטים החיצוניים על קיר הגלריה בשער העמקים –תבליטים צבעוניים בסגנון סגרפיטו, מדברים גם הם בשפה האיקונוגרפית המקומית.

אברהם עומרי ואברהם אמרנט דיברו בשפה המשותפת הזו- שפת האם הקיבוצית.

בציורי הקיר בחדר האוכל של ילדותי הופיעו דימויים אידיאליים- גברים חסונים יפים וחרוצים ונשים תמירות, החוגגים יחדיו את ביתם החדש הצנוע בעבודת כפיים וטקסים חגיגיים. 

כילדה, טושק הצייר סיפר לי על מציאות חקלאית פסטורלית ממש כמו בארקאדיה- ביתו של האל פאן מהמיתולוגיה היוונית, או בגן העדן הרנסנסי ההרמוני בו הסתובבו רועים ורועות בשדות, לצד כבשים וציפורים במחול אהבה אינסופי. 

אולם בסדרה זו בחרתי לספר סיפור שלא זכה להופיע על קירות חדר האוכל. 

זהו הסיפור האחר של ילדותי- אבי הגיע לקיבוץ מגרמניה כשהיה בן- 22 בשנת 1962. 

הוא היה חייל גרמני נוצרי שהחליט לערוק ולברוח מארצו ולהצטרף לעם היהודי. כשירד מהאנייה בנמל חיפה לא חיכה לו איש. הוא ניגש למשטרת הגבולות ושם הפנו אותו לנציג של הסוכנות ששלח אותו לקיבוץ מזרע, שם פגש את אמי ילידת הקיבוץ שהייתה גננת אהובה. הגעתו של אבי לקיבוץ לא עברה בצורה חלקה- למרות שרוב חברי הקיבוץ קיבלו אותו בזרועות פתוחות, היו כמה משפחות שלא אהבו את הרעיון שגרמני נוצרי מסתובב בביתם, ביניהם אביה של אמי שברח מאימת הגרמנים בפולין עם שלוש אחיותיו. אך אמי לא ויתרה על אהבתה לזר החדש. בעקבות אסיפות קיבוץ סוערות שעסקו בנושא עזב אבי את הקיבוץ ואמי עזבה אחריו. הם גרו במשך שנה בקיבוץ אחר ולאחר מכן חזרו למזרע כשהרוחות נרגעו. 

תהליך הגיור של אבי שהחל מעט לאחר הגעתו היה מורכב והושלם רק לאחר שאני כבר נולדתי. כשהסתיים הגיור אבי ואמי התחתנו בחגיגה יהודית כשרה בעוד אני חיכיתי בבית התינוקות. האמנות והאיקונוגרפיה הנוצרית שהיו טבועות בתרבות ממנה הגיע אבי נטמעו גם בי. כשסבתי הנוצרייה- מרגריטה הייתה מגיעה לבקר בארץ הינו נוסעים לכנסיית הבשורה בנצרת שהייתה מקום קדוש וחשוב מאד בשבילה, ומן הסתם גם לי.

בציורי מופיעים חיי הקיבוץ דרך עיניו של מהגר זר, אשר מקומו בחברה לא מובטח, והוא נדרש להשיל מעליו את זהותו המקורית כדי לקבל זהות חדשה. גם אם המעשה נעשה על-פי רצונו האישי זה לבטח לא היה קל. יחד עם זאת יופיו של המקום אליו הגיע ורצונו להשתלב וגם האנשים המיוחדים שבו, מפעילים קסם על הזר ועוטפים אותו בחדווה.

ניסיתי להתחקות אחר סגנונם של ה"אברהמים", ציירי הבזיליקה של ילדותי שעבודותיהם התאפיינו בקו אקספרסיוניסטי חזק, חלוקת חללים פנימית וצורות גיאומטריות, במחשבה שציורי ימלאו את מקומם של ציורי הקיר בבזיליקה / חדר האוכל / גלריה.

לכן חקרתי את הגיאומטריה והצורות הייחודיות בציוריהם של אברהם אמרנט ואברהם עומרי, במיוחד בעבודת הוויטרז' הייחודית של טושק משנת-1955 לכבוד חג הפסח במזרע,

והצבעים המיוחדים בציורו הנהדר של אברהם עומרי - "מסיק הזיתים" משנת 1958.

*המבנה הפנורמי של ציורים אלה המתארים את החיים בקיבוץ כפרקי אידיליה, אפשר את האפיות רבת האפיזודות. הקו האקספרסיבי מתלכד כאן עם ריאליזם חברתי, המגייס את הציור אל המהלך ההיסטורי הריאלי (של ההתיישבות). משמע- ציור אפי... בקישוטיו לחג הפסח, יום העצמאות חנוכה ופורים, ניכרת המונומנטליות והפיסוליות השמחה המצוירת בציפוף אנרגטי של דימויים ריאליסטיים, זוויות ופרספקטיבה עזות בתנועות מלאות כוח (בזיקה לכרזות הסובייטיות האקספרסיוניסטיות), תמיד באופטימיות, תמיד קלסיציזם בעיצוב דמויות הגברים והנשים ותמיד ילדים ותינוקות המבטיחים את יום המחר. עבר הווה ועתיד משתלבים בציורים הללו, ציורים היסטוריים שתפקידם חינוכי ומעודד בעת ובעונה אחת.

 *(גדעון עפרת - טושק- אברהם אמרנט- אמן-קיבוץ.)