תערוכת היחיד של פהד חלבי בגלריה לאמנות באום אל-פחם היא אבן דרך ביצירתו של האמן, המציגה את ההתפתחויות העכשוויות בעבודתו. חלבי, יליד 1970, גדל במג'דל שמס. לפני כעשור היגר לאירופה וביסס את חייו בהמבורג, גרמניה. לאורך השנים הוא עובד בסוגי מדיה שונים, בעיקר בציור ובווידאו, וכמה מעבודותיו נחשבות לאיקוניות בשדה האמנות המקומי.
כמו תערוכות אחרות של חלבי, גם נקודת המוצא של תערוכה זו קשורה לזהות האמן – הזהות שאליה נולד ועימה הוא חי ונודד בעולם. החזרה של חלבי אל נושא הזהות היא חזרה עיקשת ואירונית בכך שהיא מפגינה את חוסר המוצא של עצמה ואת הזהות כהוויה פרדוקסלית ומורכבת. התערוכה מלאה דיוקנאות – מצוירים, מצולמים – ביניהם דיוקן האמן עצמו ובני משפחתו. בדומה לאתר הבנייה ומטבח המסעדה, אתרים שחלבי תיאר בעבודותיו במשך השנים, גם הדיוקן הוא זירה של אבסורדים פוליטיים שמתוארים דרך התבוננות על המציאות מנקודת מבט חיצונית ופנימית בו-בזמן.
בתערוכה הנוכחית ממקם עצמו חלבי ביחס לנושא הגזע – מושג שהוא כמעט טאבו בחברה הישראלית, ומסמן זהותי בולט בחברה הגרמנית שבה הוא חי. הוא מספר:
"בעשר השנים האחרונות נדדתי בין כמה מדינות בעולם והכרתי אנשים מכל העמים, הגזעים והלאומים. זה העניק לי נקודת מבט רחבה על המהות האנושית ועל הבסיס המשותף לבני האדם באשר הם. כשהתחלתי ללמד אמנות בהמבורג, הילדים בקבוצה הגיעו מרקעים תרבותיים ואתניים שונים. שמתי לב שכבר בגילאי ארבע עד שש, ילדים בעלי צבע עור כהה מאמצים את ההגדרה המערבית של צבע הבז' הבהיר כמסמן האולטימטיבי של 'צבע עור'. הדבר הדליק אצלי נורה אדומה, והתחלתי לחשוב על עומק הגזענות בתרבות ובחיי היום-יום".
חלבי מזהה בצבע העור אלמנט שהוא יכול לייבא אל מרחב הציור באופן שלעולם לא יוכל להיות אלמנט ציורי בלבד, המנותק מהקונוטציות החברתיות והפוליטיות שלו. בדיוק כמו פועלי הבניין, עובדי המטבח, המהגרים והפליטים שהופיעו בעבודותיו בעבר, צבע העור הוא תבנית "שקופה", כזו שעלינו להתאמן לראותה, נקודת עיוורון חברתית מועלמת ומוכחשת, שהאמנות יכולה לא רק להראות, אלא גם להראות כיצד רואים אותה.
