זיוה בן-ערב רבינוביץ מהלכת בין חומרים במחוזות קרובים אצל עצמה. אלה מהדהדים בה, היא מפיחה בהם חיים ומשמיעה את קולם החוצה.
בן-ערב מאמצת לחיקה את חוט אריאדנה מהמיתולוגיה היוונית, זה החוט שפרש תסאוס[1] בעת שנכנס למבוך ושסייע לו לשוב על עקבותיו. חוט אריאדנה המשול לדרך פתירת בעיות באופנים פיסיים-מטאפוריים, מוביל את בן-ערב אל חומרים אותם היא מכירה היטב מחיי היום יום שלה ובעזרתם היא מעלה שאלות ומחשבות פרטיות.
מלח, חוטי תפירה, שברי חרסים, פומפייה, מגהץ וציפית מהקיבוץ - הם חלק מפריטים רבי הסמליות המהווים בסיס ליצירה של האמנית. בן-ערב מטפלת בפריטים מהמטבח ומחדר השינה באופן טקסי וקדוש. כל גרגיר מלח משוך בקפידה על חוט תפירה וחרסים ממטבחה מקבלים מעמד חדש כמו זה של ענק המקשט את נשיותה.
בתערוכה, בן-ערב מנתקת את חומרי היצירה שלה מסביבתם הטבעית, מעמל היום יום. היא מנתקת את המלח מהטעמת המזון, את הציפית הלבנה משינה מתוקה ואת חוטי התפירה פורמת ומרחיקה מתכי הבדים. האמנית מעמידה את החומרים הפשוטים והשקופים, בין קירות הגלריה, בטקסיות שם הם מקבלים קול ומשמעות חדשה. יחד, כמקהלה, פותחות היצירות בשירה שקטה ונוקבת הנוגעת בשברים במהלך החיים, בעצבות, נשיות ובית.
בציורי הטבע דומם (Still Life) של אולד מאסטרס (Old Masters) איגדו האמנים חפצים שונים וערכו אותם במקבץ אקראי המסמל את החושים האנושיים. הציור חמשת החושים של הצייר ז'אק לינאר (Jacques Linar) מתאר את חמשת החושים באמצעות סמלים: פרחים מייצגים את חוש הריח, תווים את חוש השמיעה, המראה, ספק ציור, מתארת את חוש הראיה, הפירות מעבירים לצופה את חוש הטעם, ומטבעות כסף והקלפים משולים לחוש המישוש.[2]
בקבלה לציור של לינאר, בן-ערב בתערוכתה עושה מניפולציה בחושים. המלח מייצג את חוש הטעם, הציפית מייצגת את ריח הכביסה מהקיבוץ בו גדלה האמנית, שברי המחרוזת המעוטרת בפרחים מהדהדים את רגע התנפצות הכלי ואת השבר האישי, הפומפייה משמיעה רחשייה בזמן השימוש בה וזו נצרבה על גבי הציפית והאורות הנצפים על גרגירי המלח התלויים מרצדים בעיני המתבונן, ספק מהבהבים, ספק כבויים, ומאירים את השקוף.
מספר אמנים משתמשים במלח כחומרי יצירה. האמנית הישראלית סיגלית לנדאו בעיסוקה המתמשך בים המלח ובנושאים של מוות וחיים, ריפוי ושימור ובעבודתה האייקונית והצרובה בתודעהDead See ,[3] שרשרת האבטיחים הצפים בים המלח, כשהאמנית ביניהם, נצפית במבט על. גם האמן היפני Motoi Yamamoto,[4] עושה שימוש במלח לייצוג טקס יפני מסורתי של פיזור המלח על האבלים לאחר ההלוויה על מנת לגרש את הרוע. שני אמנים אלו מהווים דוגמאות לתפיסות המגוונות של המלח בעבודות אמנות, מדגישות את ייחודיותה של האמנית ואת הנביעה היצירתית ממנה היא שואבת את רעיונותיה.
המלח נושא בתוכו משמעויות רבות. הוא משמר את הבשר, הוא סמל למובחרים שבחברה, מתבל את מזוננו, סמל לים הקדמון ובשמו הנוסף ים המוות מזכיר את אשת לוט שהפכה לנציב מלח. משקעים אלו טמונים בכל גרגירי המלח אותם מפסלת בן-ערב. בין שלל הייצוגיות והסמליות, המלח מייצג את עומק העבודות ואת חוויותיה של בן-ערב כאישה, כבת זוג, כאם וכאמנית.
בתנ"ך מספר פסוקים מזכירים את המלח באופן שלילי:
גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה...[5]
כִּי מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה מִמְשַׁק חָרוּל וּמִכְרֵה מֶלַח וּשְׁמָמָה עַד עוֹלָם.[6]
וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב[7]
לעומתם, המילה מלח בפסוקים אחרים מייצגת את הברית בין האדם לאלוהיו:
כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה', נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה', לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּך[8]
גרגרי המלח אצל האמנית הם כדמעות צורבות שיבשו על חוטי התפירה, הם מועתקים מחלל ביתה הפרטי ומייצגים את הברית העמוקה בינה לבין החדרים הפרטיים שלה. את חומרי היצירה שלה היא מצרפת למסעה האישי-אמנותי.
את התערוכה בגלריה לאמנות ניתן לקרוא כחוויה אסתטית ומינימליסטית. המינימליזם של בן-ערב מעמדו ברווח שבין דיוק הקריאה של הצופה את היצירה, מבלי להעמיס עליו פרשנויות איקונוגרפיות, לבין ניקיון צורני, צמצום והעלאת שאלות של אסתטיקה. חומרי היצירה שלה אינם עוברים מטמורפוזה. הם נותרים גולמיים אך משנים את מקומם, מתרחקים מכיור המטבח, מארון המצעים וממיטתה, מופרדים ומחוברים זה לזה בעדינות מאופקת המצביעה על אישיותה האמנית.
המלח על ריצפת הגלריה תחום ומעוצב, הצורה המוקפדת מצביעה על הקונטרוברסליות ועל הסערה הנשלטת אצל האמנית. המלחייה הזורעת ומתבלת בתפזורת על צלחת האוכל, כאן, על רחבת הגלריה אסופה ומהודקת, אף גרגיר אינו יוצא מהתחום אותו הגדירה האמנית. שולחן המלח מונמך אל הרצפה. ההנמכה מייצגת נאמנה את החומרים היומיומיים-השקופים, להם האמנית מעניקה במה ומעמד מחודשים ביצירה.
שולחן המלח הרצפתי מהדהד את המעטפת הדומה והמוקפדת בה תלויים חוטי המלח בחלל הפנימי של הגלריה. שתי הצורות המסותתות משלימות אחת את השנייה לחוויה אסתטית אחת. החוטים האנכיים חוברים יחד למארג, ספק שקוף, המעלה את גרגירי המלח למעמד של יהלומים אל מול מעמדו של חוט התפירה הלבן, הצנוע והפשוט. הניגודיות בין שני החומרים והשימוש באור מדגישים בעבודה זו את האיפוק אל מול הסערה.
הצניעות והענווה, החיים והרוח עוברים כחוט השני בעבודותיה של בן-ערב. התמהיל של חומרי היצירה שלה יחד עם הטיפול הטקסי המעניק להם עטרה של קדושה מטעין את יצירותיה ונקשר למושג הנשגב. התערוכה כקתרזיס, מציגה תהליך של הזדככות מעמל היומיום ההופך לרגשות של פליאה.
היצירות של בן-ערב מגלות את תשוקתה לגלות בחומרי היום-יום מצבים חדשים ויופי שנעדרים מהשגרה. מצבים חדשים ומפתיעים אלו הופכים למופעי ראווה בהם נגלות נקודות מבט חדשות, חשיבה עמוקה, אושר ומשמעות קיומית אחרת.
האמנית היא כהד לחומרי יצירתה, לצופים ולעצמה.
[1] המלך המיתולוגי של העיר אתונה בעת העתיקה.
[2] ז'אק לינאר, חמשת החושים. המאה ה-17. 68X55 ס"מ, שמן על בד. Museum of Fine Arts of Strasbourg
[3]Sigalit Landau. deadSee, 2005. Video, 11:39 min
[4] www.motoi-works.com/en
[5] דברים, פרק כ"ט פסוק כ"ב.
[6] צפניה, פרק ב' פסוק ט'.
[7] ירמיהו, פרק י"ז פסוק ו'.
[8] במדבר, פרק י"ח, פסוק י"ט.
