דוראר בכרי, "דיוקן עצמי עם עז"
דוראר בכרי, מוסלמי, נולד (1982) וגדל בעכו, בוגר בצלאל, חי כיום בדרום תל אביב.
מדבריו על העבודה: "הציור הזה התבשל בתוכי במשך שנים רבות בתקופת הלימודים שלי בירושלים בשנים 2002-2006. ….. במשך שנתיים ציירתי חמישה ציורים גדולים כשהנושא המרכזי בהן הוא "זהות", והציור הזה היה המרכזי בסדרה .... בהיסטוריה של האמנות הישראלית, דמות הערבי הוצגה לרוב בצורה שטחית וסטיגמטית, ובציור זה החלטתי לצייר דיוקן עצמי שיעורר תהיות אצל הצופים. ציירתי את עצמי עומד ליד עז בנוף מאזור טול-כרם, לבוש בבגדים מודרניים – ג'ינס וחולצה צמודה. העמידה שלי מעידה על יציבות ותחושת ביטחון, צבע עורי השחום מרמז על היותי יליד הארץ הזאת, והצטלבות המבטים ביני לבין העז, מין דו-שיח היסטורי ביני לבינה. ...גודלו הפיזי, הנוף שבחרתי בקפדנות, המיקום של הדמות שלי, הבגדים, העז, האבנים, כל הפרטים מצטברים למין תצוגה תיאטרלית שמשרתת את הרעיון ואת המסר שניסיתי להעביר. כן אני ערבי פלסטיני ואזרח ישראלי, אבל כבר לא רועה הצאן עם הגיבנת בגב, אלא צעיר עכשווי עם מודעות עצמית גבוהה, שחי את המציאות של ימינו אך בו בזמן מחובר לשורשים העמוקים שלו לאדמה הזאת."
(הארץ, 10.12.2019)
אמירה זיאן – עבודות צילום 2012-2018
אמירה זיאן, דרוזית, נולדה (1977) וחיה עד היום בכפר ירכא בגליל. בוגרת בהצטיינות תאר ראשון ושני באוניברסיטת חיפה. עבודותיה הוצגו בתערוכות בארץ ובעולם, וזיכו אותה בפרסים רבים. זיאן מצלמת נשים בלבד. באמצעות הצילום היא מחברת בין זהותה כאישה דרוזית ובין רצונה לצאת מגבולות העדה. היא מביימת דימויים מסורתיים לצילומים רוויי אסתטיקה יוצאת דופן, מרהיבים ביופיים. המתח בין מקומה הכבול של האישה הדרוזית בתרבות המסורתית שמסמלים הדימויים המסורתיים, לבין המעוף האמנותי בצילום משרטט את עולמה בין שייכות למסורת, לבין רצון לשבור את נורמת דיכוי הנשים. צעיף לבן, סמל הטהר הנשי, מתנופף אל גורד שחקים. לבוש מסורתי של סטודנטית בספריית האוניברסיטה. אסטתיקה של דימויי ניגודים.
"...היא חוקרת את המורכבות של זהותה ובהמשך ישיר גם את זהות החברה..... בתצלומיה הנשים מאבדות את האינדיבידואליות שלהן והופכות לסמלים, לדימויים, אולי אף רוחניים, שיוצרים מקום או מרחב שלתוכו נמזגות משמעויות חדשות" [1]
נקיון הוא סמל לנשיות בחברה המסורתית. הניקיון הוא לבן, צבע שמייצג גם את שמלת הכלה ואת הרעלה ככיסוי הראש. הוא סמל של רוחניות, טוהר והתחדשות. השחור הוא הכוח, הפחד, הרשמיות והסודות שלא נאמרים".
[1] גלעד אופיר, קטלוג התערוכה "ארמון הבדולח", 2018, עמ' 30
סאהר מיעארי : מדיה משולבת
מיעארי, מוסלמי, נולד (1974) וחי בכפר מרר בגליל. בוגר המדרשה לאמנות בבית ברל, MA אוניברסיטת חיפה. הציג בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. בעבר היה פועל בניין, כיום הוא מלמד במדרשה. רואה עצמו כ"אמן-בנאי" ומשתמש בחומרי בניין ביצירת האמנות. נושא "הבית הישראלי", משקף עבורו את המורכבות החברתית והפוליטית בישראל: "דרך נקודת מבט של אמן-בנאי, מיעארי עוסק בתנאים שבהם נבנה הבית הישראלי ("עבודה שחורה", כיבוש האדמה)......... בחינת האתוס העברי החלוצי לעומת האתוס הפלסטיני (בנייה מול הריסה, חלוץ עברי מול פועל בניין ערבי ועוד)." [2]
בחינת הנרטיב העברי לעומת האתוס הפלסטיני מעלה שאלות כ: מי בונה היום את המדינה? מה מקום הפלסטינים במדינה? האם הפלסטינים חשים שייכות?
דימוי אחר שחוזר לעיתים קרובות בעבודתו האמנותית הוא דימוי סירה. מיערי מתייחס לסירת הדייג של בני משפחתו, ילידי עכו, שפונו לכפר מרר בתחילת שנות ה- 80 אך המשיכו לצאת כל בוקר לדייג בחוף עכו כשהם נושאים את סירתם מהכפר אל הים איתם. דרך דימוי זה עולות שאלות של הגירה, פליטות ושוב – הבית.
[2] דרור גז, קטלוג התערוכה "אחמד על ערבי", 2019
אלא הייתם – מדיה רב-תחומית
הייתם, מוסלמיל, נולדה (1998) בטייבה בה היא חיה עד היום, בוגרת בהצטיינות של המדרשה בבית ברל. בעבודת הווידאו '48'’ הייתם – שנגנה בתזמורת כפר סבא - מנגנת את המנון 'התקווה' באופן מזויף במכוון, כמטאפורה למערבולת הזהויות מהן היא מנסה לחלץ את זהותה הייחודית: "פלסטינית"? "ישראלית"? "48"? "ערבייה"?
הציור 'דיוקן עצמי' הוא אחד מסדרת דיוקנאות עם חיות שיצרה האמנית במה שהפך, לדבריה, ל"מסע לחיבוק עצמי". שימוש בחיה באמנות מכוון להציג סיטואציה כסמל למשהו אחר. באמנות המערב כל חיה מסמלת תכונה אנושית מסוימת. חיה בציור רומזת על תכונות האדם שבציור. ינשוף מסמל חוכמה, סימן לעתיד, וגם רמז לבשורות רעות. באסלאם החיות מייצגות נורמה של דאגה לרווחה והתנהגות של חמלה ורחמים. ובכל התרבויות, יחסי אדם -חיה הם יחסים בין שתי קבוצות שיש ביניהן פערי כח. אלא הייתם חלמה להיות וטרינרית, אבל וויתרה בלחץ סבתה שטענה שאין זה מקצוע מתאים לנשים. אין לה עניין להתעמת עם סבתה – עם המסורת. אך היא גם איננה מוותרת על עמדותיה. היא בוחרת להביע את דעותיה דרך האמנות שלה.
ב 'חנדלה' היתם רוקמת בשחור ולבן קריקטורות של האמן הפלסטיני נג'י אל-עלה שנרצח בלבנון מפני שהעביר ביקורת על הפלסטינים ולא רק על הכיבוש הישראלי. מסורתית, רקמה היא מלאכה נשית מובהקת המתאפיינת בעיטור צבעוני של לבוש נשי. הבעת ביקורת פוליטית דווקא מתוך עשייה נשית כביכול, מכנסת את הרצון לעמוד לצד הגברים בשינוי המציאות בחברה הפלסטינית מבלי להתעמת עם המסורתי. מכנסת את שאיפתה "להיות כמו סבתא " שאהבה והעריצה, עם היותה צעירה משכילה, חדורת בטחון עצמי וחופשיה לבחור את דרכה .
עולא אלקרנאווי – מיצב ווידאו
עולה נולדה (1996) ברהט בה היא חיה כיום, בוגרת טרייה (2020) של המחלקה לאמנות במכללת ספיר. מיצב ווידאו : "דמות אישה עטוית ראש מביטה אל החוץ הנשקף מבעד לחלון, פותחת וסוגרת ללא הפסק את זגוגית חלון החדר בתנועה חוזרת חסרת התחלה או סוף, לבדה בסביבת ההתרחשות. בידוד ובדידות, שמקורם בריחוק פיזי ממוקדי התרבות וחיים לצד גבול לא שקט, מועצמים מהבידוד הכפוי שיצרה מגפת הקורונה ומובילים להתנסחות אמנותית אישית מאד."
החוץ הנשקף מתוך הבית החשוך רחוק ובלתי מושג. ללא קול ובלי אף מילה, זעקת תסכול, חוסר אונים ובדידות מפלחת את לב המתבונן.
