מאיר אגסי (רמת הכובש, 1947 – בריסטול, 1998): היה אמן, אספן, סופר, משורר ומבקר אמנות ישראלי שחי מאז תחילת שנות השמונים באנגליה. למרות המרחק הפיזי מישראל יצירתו הייתה נטועה בהוויה ובתרבות המקומית ובה בעת שאבה השראה והתכתבה עם אמנים, מגמות ותנועות באמנות המערבית.
התערוכה 'חלון לחלום על יופי' היא רטרוספקטיבית באופייה ומוצגת כמהלך כרונולוגי הסוקר פרקים ביצירתו של אגסי מאז אמצע שנות השבעים ועד הכרזתו על "מוזיאון מאיר אגסי", בשנת 1992. בכך היא מאפשרת היכרות גם עם תכנים אוטוביוגרפיים וייצוגים של דיוקן עצמיים הארוגים בעבודותיו, עם המתח שבין דימוי לטקסט שהיו מהותיים ליצירתו ומדגישה את החיפוש המתמיד אחר זהות אמנותית. בסדרות עבודותיו המוקדמות ובהן 'האם הייתי פה?', 'עבודות מפיות', 'עבודות מכתבים', 'אובייקט מס' 1 (To make things), '22 הלכי רוח', פורטפוליו של עבודות מושגיות ודיוקנאות עצמיים - אפשר לזהות רמזים להתגבשות של רעיון 'המוזיאון' העתידי שיקים. אחדות מהן מוצגות כאן לראשונה. דגש אחר יושם על מדיומים ופרקטיקות אמנותיות: צילום, הדפס, רישום, קולאז', ספרי אמן, אוספים (בכללם מצלמות ישנות, אלבומי תמונות, בובות חרסינה וחפצים שונים) ו'חנות המוזיאון' (שתכלול מזכרות, פרסומים, קטלוגים ועוד).
ברשימות והצהרות שפרסם אגסי מאז תחילת שנות השמונים הוא כיוון לא פעם לרעיון 'התצוגה', 'התערוכה' ו'המוזיאון', תוך התבוננות ביקורתית ושימת לב למעשה האוצרותי. בשנת 1995 הוא פרסם את הקונטרס Some notes towards the Meir Agassi Museum ובו הציג את היסודות לרעיון 'המוזיאון'. באותה שנה אף הקדיש את השיר 'התודעה היא מוזיאון נפלא' (The mind is a beautiful Museum) לבת דמותו הבדוייה סוזאן ליפסקי ובכך טשטש את הגבול בין הפיזי למטא פיזי וקרא לראות ב'מוזיאון' מרחב שמתקיים גם בתודעה. ברוח תפיסה זו מבקשת התערוכה הנוכחית לדמות מעין 'מסע בתוך ראשו של האמן'. אפשר להבין אותה כשיתוף פעולה בין שני מוזיאונים – זה הרעיוני (של אגסי) וזה הממשי (של המשכן לאמנות); כאירוח של המוזיאון האמנותי בתוך המוזיאון המוסדי או כתערוכה שבה "מוזיאון מאיר אגסי" מציג את עצמו.
מפעלו האמנותי של אגסי ממשיך לעורר עניין גם חצי יובל שנים לאחר מותו. הרעננוּת, החדות והרלוונטיות שבעבודותיו תקפות גם היום ונוגעות בשאלות שמעסיקות את העולם המוזיאלי, בייניהן לגבי אופני תצוגה, דרכי אכסון, שיווק, מיתוג, הגדרה של קאנון ויחסי אמן-ממסד. מכאן אף יובן העניין הער שמעוררת יצירתו בקרב אמנים, אנשי אמנות וחוקרים מתחומים שונים. בתערוכה יוצגו גם עבודות של מיכל היימן, אורלי זיילר ואבשלום סולימן שנעשו בהשפעתו של אגסי וכמחווה לו.
***
הספר " מאיר אגסי: האם הייתי פה?" (עורכים: יניב שפירא ואורלי גל) הרואה אור לצד התערוכה פורס עשר שיחות ומבטים שונים על עולמו של אגסי מבעד למרחבי השראה, להיכרות אישית ולהשפעה של יצירתו על מתבוננים/ות וקוראים/ות. בין המשוחחים בני משפחה, חברים ועמיתים, בכללם: צופי אגסי, עזי אגסי, צדוק בן דוד, גליה בר אור, שוקה גלוטמן, אורלי גל, שירז גרינבאום, עירן דורפן, רותי דירקטור, מיכל היימן, חנה נוה, אסנת צוקרמן רכטר, לואיז שורט ויניב שפירא. השיחות תעסוקנה בפנים השונות של עולמו ויצירתו של אגסי, בהם: בית אמו ואביו, קיבוץ, גלות, ספרות, המוזיאון, הכפיל, אמנות אאוטסיידרים, אוספים, כתיבה, ספרי אמן, תחום החלום.
***
מאיר אגסי היה אמן, אספן, סופר ומשורר שפרסם מאמרי ביקורת ומסות על אמנות, ספרות, שירה, קולנוע ותרבות, בכתבי עת ובעיתונים שונים. ספריו: "עננים מפלסים צורות" (1969), "הגבעות השחורות של דקוטה" (1987) "ניירות יחיאל שמי" (1998). בשנת 1982 עבר אגסי לחיות באנגליה אך המשיך גם משם להיות שרוי בהוויה ובתרבות הישראלית. בחורף 1998 נספו בתאונת דרכים הוא, אשתו תֶסה ובנם דניאל. לאחר מותו נמסרו עיזבונו האמנותי וספרייתו למשכן לאמנות, עין חרוד.
