בעשר השנים האחרונות קראה תמר לב-און מאות אגדות עממיות ו"סיפורי לילה-טוב" שמקורם בוואדי ערה. היא יצרה לעצמה טבלאות, מעין טקסט מקור שהוא כתב חרטומים ויזואלי: חיות, מקצועות, עונשים, ובסופו של מחקר החליטה להתמקד בסיפור אחד: גבינה (ג'בנה). זה סיפור מקומי אך גנרי, וסיפורים דומים לו נפוצים ברחבי העולם בשמות ובעלילות שונים.
ג'בנה הוא סיפור מקומי ששתול בו עולם של מלוכה בנוף הכפרי של ואדי ערה. האגדה מספרת על עלמה שיצאה בלוויית שפחתה לפגוש את חתנה הנסיך, אלא שהשפחה הערימה עליה: לקחה את סוסה ואת בגדיה והשחירה את פניה הלבנות. את פניה שלה כיסתה השפחה באבק לבן, וכך, באמצעות החלפת זהויות, הוליכה שולל את הנסיך, שנשא אותה לאישה. אלא שציפורים וחיות עשו יד אחת עם ג'בנה, שהרי את הטבע לא ניתן לבלבל, והכול הסתיים בכי טוב.
אבל לא הסיפור עצמו או גלגולי הנרטיב שלו עומדים במרכז התערוכה, אלא דווקא פערים שנחשפים בהעברת הסיפור המתורגם. וזאת, לדברי האמנית, משום ש"לפני הכול, קיימת ההבנה שאני למעשה לא נתקלת בסיפור המקורי – הוא לא נגיש לי במקורו, אלא רק באופן מתווך".
בכל עבודותיה מלהטטת לב-און בעולמות שבין מציאות, פולקלור ובדיה. היא מעניקה חיים לזהויות שהיא אוספת או ממציאה, באמצעות הפרקטיקות המגוונות שפיתחה במהלך השנים.
בשאלת התיווך, שעומדת במרכז התערוכה, פעלה לב-און כצוות רב-תחומי של אדם אחד. היא יצרה תערוכה שמתפצלת לכמה חללים ונושקת למיצג ולתיאטרון.
התערוכה כוללת מיצב פיסול המהווה עוגן תלת-ערוצי של סאונד שהופק בטכנולוגיה דיגיטלית, וגם עבודת וידאו-ארט שמשלבת איור ואנימציה.
המבוא לכל אלו הוא מערך ממוסגר של עבודות רישום וצילום: הכניסה לתערוכה עוסקת במיזוג ההיברידי של האדם-בחיה, החיה-באדם. שלדים אנושיים מתמזגים בתצלומי חיות שנלקחו ממגזינים, ולעיתים שלד האדם לובש צורה חדשה בתוך קווי המתאר, משתמש בחיה כמקום מחבוא או כמסווה.
אדם וחיה לובשים זה צורתו של זה, בדומה לגרסה אחרת של הסיפור, שבה ג'בנה הופכת לכלבה שיכולה לפשוט צורה באין רואה.[1]
ג'בנה שרה את שירה הקורא לציפורים העפות, שהיה לפסקול התערוכה ולעוגן הסאונד שבוקע מהחלל הסמוך למבואה. זה סאונד ממוחשב, חסר זהות של קול אנושי, גיל, מגדר ומוצא. מילות השיר וההרמוניה הוקלדו כבסיס נתונים ממוחשב, והשירה הופקה באמצעים דיגיטליים בלבד. הצליל בוקע מאובייקטים מפוסלים – שלוש חיות תלת-ממדיות לא מוגדרות, שנבראו אף הן בטכנולוגיה דיגיטלית מחלקי חיות מולחמים בהדפסות תלת-ממד. הרמקולים מוטמעים בפסלי החיות המוצבים בחדר ונדמים יחדיו לתכשיט היברידי חייזרי משונה. ומשונה גם הפער בין הצורות ההנדסיות הקרות לבין נוכחות אנושית בדמות ידי האמנית, שמוטבעות על מקטעים של הפסלים: "הטבעתי את כפות ידיי בגושי חומר, הגושים עברו סריקה תלת-ממדית והפכו לקובץ דיגיטלי שהתחבר לגופי החיות – ואז חזר לעולם הממשי דרך הדפסה תלת-ממדית".
לב-און פיסלה וציירה, חרזה, שרה ויצרה עבודת וידאו שדמותה משחקת בה. היא הגתה והמשיגה את המהלך כולו, שבו נטלו חלק המוזיקאי איתמר ציגלר, אשר על הלחן וההקלטה, עודד אסנר, אשר על הסאונד הדיגיטלי, והמספר לואי ותד.
בחלל מנגד מוצגת העבודה המרכזית, עבודת הווידאו חרוזים, שהיא מעין הזמנה לשעת-סיפור. זו עבודת וידאו בשני מסכים – הקראה דו-לשונית של העלילה, המסופרת בערבית ומתורגמת ומוקראת בחרוזים בעברית, ובמהלכה נחשפים פערי תרבות, התנגשויות קטנות על רקע אי-הסכמה סמנטית, שאלות של תרגום, הבדלי פרשנות ועוד.
התערוכה כולה נעשתה כעבודה טוטאלית של אמנית אחת, אבל אין בה דבר שאינו עומד בשאלה, אפילו לא שמה של האגדה בבסיס התערוכה: "גבינה". שהרי ג'בנה הוא שם של דמות בסיפור, כמו סינדרלה, שם שאינו ניתן בעולם לילודי כפרי ואדי ערה ואום אל-פחם, אלא הוא שם ספרותי שהיה למותג – לדוגמה, הוא המותג של תיאטרון "ג'בינה", שסניפיו ממוקמים בירושלים, נצרת וחיפה.
לב-און בחרה בג'בנה גם כי התאהבה בשם, בצליל, בעולמות הלא-מוכרים שעורר בה. בואו, נקשיב לצלצולו של השם, ואולי נהרהר בכך שאין הכרח לשנותו, ומכאן הרי אפשר להמשיך.
גליה בר אור, אוצרת
[1] בדומה לכך, האמנית עאישה עראר יצרה עבודת וידאו בשם ג'בנה, המספרת את שסיפרה סבתה: הע'ול (שד) מתאהב בבחורה יפה ולבנה, כופה עליה להינשא לו והורג אותה. עבור עאישה הדהד הסיפור מקרים של רצח נשים, ואת הפחד למול התשוקה לחופש.
