הדמויות:
הארי דומין – מנהל המפעל
הלנה גלורי – מבקרת במפעל, אקטיביסטית
רדיוס – מהפכן
פרימוס – משורר
סולא – משרתת
ריצ'רד דיק – "דיקהד"
פיני (שם במה: פנחס או וויליאם) – "דיקהד"
פיטר (שם במה: שמולוקוביץ') – "דיקהד"
גיא בר-אמוץ – אמן
סמדר קרן – אוצרת
במופע התקוממות הרובוטים, חלק ראשון בפרויקט חדש של גיא בר-אמוץ, המבקר במוזיאון נקלע למופע עתידני רב-ממדי מתוזמר היטב: ספקטקל ויזואלי-ווקאלי בו משמשים בערבוביה קטעי תיעוד של מחזה בימתי מבוסס טכנולוגיה רובוטית, מונולוגים ונאמברים מצולמים של חברי להקת פאנק-רוק אוונגרדי, ניירות זזים נושאי מסרים סמויים ודמויות רובוטיות ממשיות – מסכות מתוכנתות דמויות-אדם, שכמו יצאו ממסכי הווידיאו וקרמו עור וגידים בחלל עצמו להעלאת מופע חי, ראוותני ובועט. אלא שמופע ההתקוממות הוא מופע לא-קיים – הצעה בלבד לסדרת מופעים עתידיים לפני התהוותם, שגיבוריה הן מכונות אנושיות מתוכנתות המנבאות מראש את הכחדתן.
ההצבה מבוססת על שלושה פרויקטים נפרדים שבנויים כולם על טכנולוגיה רובוטית המשלבת תכנות של תנועה, קול, תאורה ווידיאו. אר.יו.אר הוא שיתוף פעולה של בר-אמוץ עם המחזאי והתיאורטיקן ארמנדו רוטונדי לרגל מאה שנה לכתיבת המחזה R.U.R ("הרובוטים האוניברסליים של רוסום", 1921) מאת קארל צ'אפק (Karel Čapek). זוהי אדפטציה עכשווית ורב-תחומית למחזה העתידני שהביא לעולם את המושג 'רובוט' והשפיע על עשרות יצירות אחרות, בהן: "מטרופוליס", "אני, רובוט", "בלייד ראנר", "ווסטוורלד" ו"שליחות קטלנית". בעזרת מסכות רובוטיות מתוכנתות חבושות על פני שחקנים מסופר על הלנה, צעירה אקטיביסטית שמגיעה למפעל רובוטים כדי לחבל ולעצור את ייצורם. העלילה יוצאת מהזמן הליניארי כשהיא משלבת יחד עם המחזה גם את הפרשנות שלו, כחלק מהאלוגריתם המשתנה של המיצג. מצגת וידיאו משמשת כרקע תפאורתי וכסאבטקסט לשחקנים – 'עבדים דוממים' שנושאים על פניהם את המסכות המדברות ומשתמשים בשפת הגוף בלבד על מנת לתקשר עם הצופים. הדיקהדס (The Dickheads) היא להקת רוק אקספרימנטלי שחבריה הם מסכות רובוטיות דמויות איברי מין זכריים. המסכות מתוכנתות לשיר את שירי הלהקה ולדקלם הצהרות אישיות של שלושת חבריה, יחד עם אמירות על זהות, חברה ופוליטיקה. ההופעות החיות, המתוכנתות והפרובוקטיביות של חברי הלהקה משלבות תנועה, תמליל, סאונד, תאורה, וידיאו ומכונות עשן, והן בוחנות את מושג החופש כפי שהוא מתקיים בתוך הרגע החי. העבודה השלישית, ניירות מדברים זזים, היא מיצב מותאם חלל שבו גיליונות נייר גדולים מוזזים על ידי מנועים מתוכנתים ויוצרים הקשרים משתנים למילים ולרישומים. שלושת חלקי המופע הם הצעה לסדרת מופעים קצרים שישווקו לאורך התצוגה וימומשו הלכה למעשה בסיבוב הופעות ארצי עם סיום התערוכה.
מופע התקוממות הרובוטים הוא גם מופע, גם מחזה בימתי, גם תערוכה וגם סוכנות חתרנית להפצת מופעים – ורעיונות. נקודת המוצא לפרויקט – מחזהו של צ'אפק, היא יצירה המעמידה במרכזה את מושג השעתוק ואת השלכות העולם התעשייתי בבחינת "הגולם שקם על יוצרו" (עם תקדימים תרבותיים קדם-טכנולוגיים מכוננים כמו הגולם מפראג, פינוקיו, אורפיאוס ופרנקנשטיין). הרובוטים, אותן מכונות דמויות-אדם שנוסחו לראשונה במחזה, מבטאים בהווייתם – דרך האטימולוגיה של שמם – מצב ביניים המתרחש בשינוי מעמד או שייכות (נאמנות). במצב לימינלי זה הופך הסובייקט להיות משולל כל רצון חופשי והוא עובר דרך "דרגת האפס" של קיומו – עמדה הכרחית לשינוי ממצב אחד לאחר.[1] עיקרון זה מתבטא במלוא עוצמתו במופע ההתקוממות, כאשר גם המופע עצמו כיצירת אמנות שואף לדרגת האפס: הוא לא כאן ולא שם, מכריז על נוכחותו אך מערער על קיומו – ובכך פותח אופציות חדשות של היפעלויות וצורות חשיבה.
כמו מרבית יצירותיו של בר-אמוץ, גם המיצב הנוכחי הוא מערכת אמנותית טוטאלית מבוססת טכנולוגיה ומודעת לעצמה, העוסקת בשאלות אתיות ופנים-אמנותיות כבעלות פוטנציאל לשינוי. אלא שהפעם, לראשונה, המוזיאון ישמש כשגריר-מיצג של אירוע חי, סוכן-מתווך המתפקד כנקודת מוצא למהלך שמחוצה לו (זירות מופע שונות); הוא מציע מנגנון רפלקסיבי המנתח את עצמו בכליו שלו, אך גם שולח זרועותיו לפעולה ממשית בעולם, כזו שמעצם הווייתה מחוללת תנועה. כעת, מתוך מסך (מכונת) העשן, הדימויים המוקרנים ותיבות הרמקולים של תיאטרון המריונטות האפי-דיסטופי שברא בר-אמוץ עולה ומהדהדת השאלה: האם אכן בכוחה של הנוכחות החושית (מעשה האמנות) לייצר שינוי ולהפיח תקווה, או שכולנו חלק ממנגנון נשלט הפועל בכיוון אחד של השמדה עצמית בלתי נמנעת?
*
אר.יו.אר: מחזה מקורי: קארל צ'אפק; עורך תסריט ודרמטורג: ארמנדו רוטונדי; קולות: סופיה חוסיין (הלנה, סולא, פרימוס ורדיוס), מרטין ליוטון (הארי דומין); תנועה, משחק ובימוי: גיא בר-אמוץ; מוזיקה מקורית: גראהם סילביגר; טיפוגרפיה ולוגו: רענן גבריאל. אר.יו.אר Analysis: כוריאוגרפיה: ויניסיוס סאלס; רקדנים: JV2 (2022) מלהקת יסמין ורדימון. דיקהדס: טקסטים: גיא בר-אמוץ; מוזיקה, כתיבת שירים ושירה: פיטר ריזל זווינגלי הול; טיפוגרפיה ולוגו: רענן גבריאל
תכנות: פירס או'הלון; צילום: סטיב קונולי, גיא בר-אמוץ, אורחן דמירובסקי; עריכת וידיאו: גיא בר-אמוץ; הפקה: BarVar הפקות; מפיקים שותפים: סטיב קונולי, תרזה דה-סוויט; מופעים חיים (ישראל): וובה זק
מופע התקוממות הרובוטים, מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן
פרויקט מאת: גיא בר-אמוץ; אוצרת: סמדר קרן; מפיקה ועוזרת אוצרת: הגר ברוטמן; עיצוב גרפי: הליגה – קובי לוי, טל מוקדי; אמצעי תצוגה: מג'נטה הפקות; עריכת לשון עברית: איה נגב; תרגום ועריכה אנגלית: צפרה נמרוד; תודות: דורון אשכנזי, אופנת אורן טבריה, המשביר לצרכן טבריה
הפרויקט בתמיכת: Arts Council England, להקת יסמין ורדימון, קרן בשביל האמנות, הקרן ליוצרים עצמאיים, משרד התרבות והספורט.
[1] תיאור רלוונטי למצב זה נמצא בניתוח של האנתרופולוג ויקטור טרנר לטקסי חניכה ומעבר בחברות פרימיטיביות, בהם "פרסונות הסף" אינן כאן ואינן שם, הן נמצאות בין לבין (betwixt and between) המיקומים החברתיים שקבעו החוק, המנהג, המסורת והטקס. ישויות לימינליות אלה מיוצגות בטקסים כמי שאין בבעלותן דבר. (ויקטור טרנר, התהליך הטקסי: מבנה ואנטי-מבנה, רסלינג, 2009, עמ' 126)
