אָבִיב
כָּזֶה מֵעוֹדוֹ: מִתְגַּלֶּה כְּמַפְתִּיעַ
וּמֵשִׂיחַ, מֵשִׂיחַ לַלֵּב
בְּלִי אֹמֶר- רַק רֶמֶז רַק זִיעַ.
אֶל גָּדֵר דְּחוּיָה, אֲפֹרַת פָּנִים,
רַבַּת הַכְנָעָה לְגוֹרָל,
קַבְּצָנִים עַלִּיזִים- סַבְיוֹן וְחַרְדָּל
נִדְחָקִים בַּסָּךְ.
צִיץ הַגִּנָּה- וַאֲנִי
עוֹף הַשָּׁמַיִם- וַאֲנִי.
שֶׁהִגִּיעַנִי לְחַג הָאָבִיב- יְבֹרָךְ !
רחל/ אדר תר"ץ
שורשיה המשפחתיים של האמנית נורית גור לביא קרני, טמונים עמוק באדמת ארץ ישראל ובהיסטוריה הפוליטית של הסכסוך הישראלי- פלסטיני. אמה דתיה, היא בת לדור חלוצי עמק יזרעאל ואביה יוסף קרני, הוא האיש על שמו נקרא מעבר קרני - המעבר לרשות הפלסטינית הסמוך לעזה, שם הקים את בית האריזה לפרי הדר. זהו המצע הגנאלוגי עליו גדלה גור לביא ואלו הם החומרים המזינים את יצירותיה.
גור לביא משוטטת בשדות ובשבילים, ואוספת לחיקה את פרחי השדה. כשהיא שבה לסטודיו הכפרי, היא מתייחדת עם הפרחים והם יוצאים למסע משותף. הפרח במסע הלוויה, קמל ומשנה את צורתו, מקבל בהכנעה ובמסירות את תפקידו הזמני באטליה של האמנית והיא מצידה לומדת אותו על בוריו, על נימיו הדקים, גווניו, גבעולו ועליו.
פרחים רבים קבלו את שמם מהמיתולוגיה היוונית. פלורוס הוא משורר הפרחים, שבכל עשרות שיריו ששרדו מופיע השם ורד. באחד משיריו כתב על גינת הוורדים של ונוס:
"לְוֶנוּס הָיָה גַן שֶׁסְבָבוּהוּ שִׂיחִים שֶׁל וְרָדִים."
נרקיס הוא העלם נרקיסוס, שהתאהב בדמותו שנשקפה על המים, ויקינתון היפה שמדמו יצר אפולו את הפרח ושדמעותיו הפכו לעלי הכותרת הלבנים.
באמנות האסלם, הערבסקה שנולדה במאה ה-10, היא הדגם הצמחי - השריג המתפצל והאינסופי של הגבעול, העלה והפרח שמקורם בעולם הבוטני ושבלטו כמעט בכל יצירה, בארכיטקטורה, בספרות, בטקסטיל, בקרמיקה. אלה נצרבו במתכות, בעץ, צוירו ואוירו. העיטור הצמחי והאינסופי באסלם מסמל את גדולתו, נוכחותו ונצחיותו של האל.
בתורת ה"יפה" ובשאלה, האם תמציתו בטבע, אחד מתפקידיו של "היפה" לגרום לבני האדם הנאה ולהציג את הקשר בין ההיסטוריה לעיטור כמו קישוט הגוף, באמצעים שונים כגון שרשרות וקעקועים של מוטיבים צמחיים.
את כל אלו שוזרת גור לביא אל יצירותיה ובתערוכה בגלריה במעלות תרשיחא היא מציגה ארבעה גופי עבודות כארבע עונות שנה של יצירה אחת גדולה, כשבכל אחת מהעונות היא מאתגרת את המבט של הצופה, פורשת את כתב ידה וחושפת את נקודות מבטה ואת החשיבה האישית שלה.
גוף ראשון
מגילות
באטליה של גור לביא פרושות מגילות ארוכות, עליהן היא משרבטת במשך שנים את רחשי ליבה, אירועים מחייה האישים, מחשבות אסוציאטיביות, ציטוטים מתולדות האמנות ופרחים. בין נגיעות המכחול הצבעוניות היא כותבת:
"פלורה פלשתינה
השקת הספר
השקה
השתקה
השקייה
ה ה ה
הסקה גשם עז"
(נורית גור לביא קרני, מגילה 2017)
רצועות הנייר הארוכות, הגלולות והכרוכות מספרות את מסכת חייה של גור לביא, דרך פרשות ונקודות בדרכה האישית והאמנותית. כאן בגלריה המגילות משתפלות אל החלל ובהן היא רושמת כסופר סת"ם, מציירת את פרחי השדה בגווני צבע דלילים וסמיכים. "ביום בחירות" אחד, היא מציירת את האפונה הנאה, החלבלוב וסייפן התבואה סמוכים זה לזה. לצד ציורי הפרחים יש רשימות של מקומות ומילים המתארים מצבי זיכרון של האמנית. "כלניות ביוקנעם וכלנית חורשה בשדה אחרי שריפה." כתמי הקפה שנשפך במהלך העבודה מקבלים מקום של כבוד על מגילת הנייר ומגלים הלכי מחשבה מדיטטיביים. בין המילה הכתובה לאיורים של האמנית מתקיים קשר אניגמטי כזה שחושף רק במעט את החשיבה הרגישה והעמוקה שלה. החשיפה הצנועה של האמנית קונטרברסלית לדף הארוך עליו היא מגוללת פרטים ופרגמנטים מחייה.
גוף שני
רישום על קיר
בפעם הראשונה, כאן בגלריה מתנסה גור לביא ברישום פרונטלי על קיר, היא מתעמתת עם מצע חדש, קשיח מאתגר ובלתי מחיק. לעומת המגילה הנגללת, נסגרת ונפתחת, כאן בגלריה הרישום נחתם בגובה העיניים בדומה לסגנון הציור פעולה[1] (Action Painting) שהיה נפוץ באמצע המאה ה-20 בארה"ב.
האמנית ציירה באופן ספונטאני על הקיר. הפרחים השקועים בבטון, מקבלים את נגיעותיה האמנותיות כחלק מפעולה פיזית ישירה. המונח "פעולה" אילץ אותה לצאת מאזור הנוחות, מהסטודיו הביתי אל תהליכים פיזיים-רגשיים של עמידה ומחשבה פילוסופית, של התבוננות בצמח ובחירה מידתית של החומרים המופיעים על גבי הקיר כמגילת העצמאות הפרטית שלה.
בסטודיו של האמנית הפרחים מקבלים חיות על הדף ועל הקיר הם עוד רגע ויימחקו. הפרחים ייעלמו כלא היו ויותירו רק זיכרון. החירות האינסופית של הציור על מצע הקיר הגדול תישאר כזיכרון של יום חג קולקטיבי ושל תחושת שותפות בין הצופים לאמנית בחיק ארץ ישראל היפה.
גוף שלישי
שקט שחור
על הקיר הדרומי בגלריה תלוי גוף עבודות של ציורי פרחים צבעוניים על רקע שחור. הרקע השחור מנתק את הפרחים מסביבתם הטבעית. גור לביא קוטפת את הפרחים ומניחה אותם כמו במאוזולאום[2] - מבנה קבר מפואר. הפרחים החנוטים בקבוצה, מקבלים חיי נצח. האמנית מתבוננת אליהם ומבקשת גם את מבטם של הצופים.
גם במגדירי הצמחים המקצועיים מנתקים המאיירים את הצומח מסביבתו הטבעית ורושמים אותם כאינוונטרים על גבי דף לבן. גור לביא לעומתם אוטמת את הדף בצבע שחור, מטשטשת את ההיסטוריה הפרטית של כל צמח ופרח ומדגישה את הייחודיות של כל אחד לחוד וביחד כאסופה.
הציורים השחורים של גור לביא נדמים כאניגמה של המגילות העבריות הגנוזות ממדבר יהודה[3]. כשם שניתן ללמוד מהמגילות הגנוזות על ימי בית שני ועל גיבוש הדתות המונותיאיסטיות באזור ים המלח, בציורים השחורים של האמנית ניתן להסיק כי הבחירה בשחור אינה מקרית אלא מתוכננת כמדגישה בעיני הצופה את ייחודיותו של כל פרח.
פרחים במיתולוגיה היוונית נקשרים גם לטרגדיות. כך הכלנית קיבלה את צבעה מנטפי דמו של אדוניס[4] ששב לחיים רק לאחר שאפרודיטה אהובתו ביקשה את עזרתו של זאוס. הכלניות של גור לביא מקבלות משקל של צבע במרחב ובחלל השחור, הן בולטות בצבען ובנוכחותן לצד שאר הצבעוניות יחד עם הצהוב האימתני של הסביונים והאחירותם.[5]
גוף רביעי
תחריטי פלורה פלשתינה
אסופת התחריטים של גור לביא מהווה את גוף העבודות הרביעי בתערוכה.
בסדנת התחריט הירושלמית[6] בתוך מגשי חומצה צורבת, הפרחים הצבעוניים של גור לביא מקבלים מרקם של תחרה. הצבעוניות בתחריטים חלפה לה, הצמחים והפרחים מקבלים מעמד אלוהי נטול גוונים ומלא במהות. המהות היא יסוד מרכזי בעומק היצירתיות של האמנית. הקשר לאדמה והצעידה עליה, ההתבוננות בטבע, הבחירה בפרשנות עמוקה, העקביות והמסירות בארבע עונות השנה ליופייה של ארץ ישראל והבקיאות שלה בכל אחד ממושאי הציור וגם כתיבתה האישית - אלה מגלים וחושפים את הרגישות האינסופית של האמנית נורית גור לביא.
סוף קיץ תשפ"ג, מעלות תרשיחא
מיטל קילמניק, אוצרת התערוכה
[1] המונח 'ציור פעולה' מתייחס לטכניקה בה האמן מתיז את הצבע על גבי משטח הציור באופן ספונטאני. הפעולה מערבת את כל הגוף לעומת הציור המסורתי. לעיתים ניתן לחוש בטביעות הצבע את הפעולות הפיזיות שהאמן עשה. הסגנון היה נפוץ באמצע המאה ה-20 והיה קשור לתנועת האקספרסיוניזם המופשט.
[2] מבנה גדול ומפואר שהוקם עבור קבר של אדם חשוב ומיוחס.
[3] המגילות שהתגלו במערות קומראן שבמדבר יהודה במחצית המאה ה-20 ונחשבות לאחת מהתגליות הארכיאולוגיות החשובות בארץ ישראל.
[4] אל התשוקה והיופי במיתולוגיה היוונית. מקור האל כנראה באל הכנעני אדון.
[5] אחירותם החורש הנו שיח ממשפחת הקטניות הפורח בפריחה צהובה עשירה באביב ובתחילת הקיץ.
[6] סדנת ההדפס ירושלים, מרכז ג'ינוגלי להדפס
