"הננו שבויי זמננו, אבל גם שותפים־תורמים שלו. כך זה בטוב וברע, לטוב ולרע. בד הציור, בשבילי - שדה הוא, שדה כל־המצטבר, כל המתרחש, כל שהוא בעל משקל וערך, כפי שאני מסוגל לקלוט ולהעלות אותו. התמונה הינה אותו "הכול", כפי שהוא מסתכם ברגע של ריכוז, מאמץ וחסד.
אני צייר, עד־זוכר ומחויב, לא נסתר ממני המופלא. אבל, ולא פחות מכך, רובץ מעלי זיכרון כל הנורא ומעורר האימה של תקופתנו. אני עובד, וכפי שכבר ניסיתי להגיד, עם הכול אני בא אל הציור".
— משה קופפרמן, 1984
התערוכה "נופי הזמן המצטבר" מקבלת את השראתה מהציור הרב־שכבתי צובר־הזיכרון של משה קופפרמן ומהיותו "צייר עד־זוכר ומחויב", שמביא אל הציור את "הכל", גם את האימה הרובצת של תקופתו. לא סדר האירועים - אלא זכר האימה; לא "הקול הדובר" המספר ומשחזר פרטים ומראות, אלא המתח והמועקה המשתכנים בגוף, כנגד רצונו.
הזמן - הוא זמן מלחמה, הנוף - הוא נוף חורבן וחורבות, בישובי העוטף ומעבר לגבול. התערוכה מבקשת להשתהות לצד נופי הזמן המצטבר: עיי חורבות ותילי הריסות מכל עבר, או במילותיו של היינריך בל מ־ 1952: "ההלם והדממה המוזרה של חורבן עצום ורב".
הצבע אזל, המראות מונוכרומטיים: שחור של אפר שרוף בבארי ובניר עוז, אפור של פסולת ואבק־בטון בעזה ובשכונותיה. ההשתהות במדבריות ההרס והחורבות היא כורח מוסרי של בני הזמן והמקום הזה, שכן, קנה המידה הקולוסאלי שלהן מחייב הגדרה חדשה. טעם האבק ושברי הבטון מעידים על עוצמת האלימות והדף הנקמה, כמו גם על אובדן של חיים מרובים, פגיעה במשפחתיות וערעור החמלה האנושית. כנגד אלה שמסבים את ראשם ועוצמים את עיניהם קיים המבט של האמן הרואה, המסרב למחוק ולהכחיש. משני עברי הגבול מתמודדים עם השאלות: כמה אפשר להרוס? לאן יפונו ההריסות? מה יעשו בחורבות? היכן יגורו בני האדם? והאם מתוך המראות האלה תצמח מחשבה על שלום?
