עד מאה עשרים ואחת | גלריה גבול לאמנות עכשווית בקיבוץ חניתה

התערוכה מתבססת על תערוכה שהוצגה בשנה שעברה, 'עד מאה ועשרים', באוצרות שלומית ברויר בגלריה נולובז.

'עד מאה ועשרים' | גלריה נולובז

יום הולדת משותף וחגיגות עשור הם המניע המוצהר שלשמו כונסה תערוכתם הזוגית של רקפת וינר עומר ואסי משולם עד מאה ועשרים. גלגולו של האיחול – ראשיתו בפסוק מקראי* שקוצב תוחלת חיים לבני האדם למול חיי נצח לבני האלוהים ואחריתו במיתוג מליצי של מוצרי ואמצעי צריכה לקשישים – נדמה שאוחז במנעד רחב של התייחסויות הלובשות בעשייתם של השניים גוף חפצי, עובי שפתי ומופעי אבסורד.

הנימה הפארודית שצפונה בעילה לתערוכה אפשר שמבקשת מוצא מתיווך פרשני ומסד מילולי ודיינו אם נכריז: יום הולדת שמח! האמנם?    

אולי, אך לא רק: שני האמנים שמושג "הכנסת אורחים" הפך בעבודתם לאיבר רעיוני שחצה זה מכבר את מחוזות ההזמנה השגורה לביקור בתערוכה ולצפייה בה, ייתכן שיבקשו לשמר את מהותה הדיאלקטית של ליבת עשייתם ולזמן זו לצד זו קריאה יחפה וכסות תיאורטית הנוקטות גזירה שווה הן בקלות הראש והן בכובדו; רקפת כפונדקית שמנסחת בדקדקנות את כללי האירוע ופוסחת בין היסוד האתי הבלתי מותנה של אירוח ללא תנאי וללא משוא פנים לבין הוראתו הפוליטית של החוק המגדיר לצד הזכויות גם את התנאים המגבילים, יחסי הכוח והחובות – בהקשר זה די אם נזכיר את תערוכתה Happy new year  (2010) שהציגה בגלריה שי אריה ואירחה בה את המבקרים בזמן שציירה כשהיא ישובה על מיטה. כללי האירוח הוגדרו כתיאום ציפיות הדדי והמוזמנים התבקשו שלא להפר אותם. במיצב צוואת מגבות (2010) שנכלל בתערוכה "ארבע תחנות" (אוצר: שגיא רפאל) הפכו הקרואים למוטבים לעת מצוא בצוואה שבה הורישה להם האמנית מגבות רקומות שזה עתה הוצגו – אסי בתורו מייסד ומנסח את מסדר הטומאה (2009): משנה סדורה שתוצריה האמנותיים ועיגונה התיאורטי מוצגים בבתי טומאה זמניים (2010 - 2012) - מונח כלאיים שבו הנסמך מייצג את אידיאת הבית ואילו הסומך את מטמאו. יתרה מכך, זמניות הבתים (עד מאה ועשרים? משך אמנם נדיב ובכל זאת מוגבל) שמתארחים בכל פרק במסעם באתר פיזי אחר ומבנים בתוך כך את יחסיהם הבדיוניים עם האכסניה המארחת, ייתכן שמרמזת מצד אחד לאוהל מועד המקראי ומצד אחר לחיי נוודות שמגלמים באמצעות מנגנון האירוח מבנים היררכיים חברתיים-פוליטיים-תרבותיים סטטיים.        

מדעת או שלא מוטיב האירוח הוא נקודת מפגש אחת בעשייתם של וינר עומר ושל משולם וכמוה נוספות, מרתקות לכשעצמן ובזיקתן זו לזו:

• הפסבדון או שמא האלטר אגו ר.ו.ע - ראשי תיבות שמה של רקפת בחתימתה על עבודותיה ולצדו רועכם (2005), ספרו המיתי של אסי שכותרתו כשם גיבורו מלהטטת בין רוע לבין רועה. 

• לקסיקון העיקרים (2009) שניסח אסי כקובץ חוקים ומושגים המעגנים את עקרונותיו של מסדר הטומאה. הלקסיקון מורכב מ-22 כרכים בהתאם לסדר 22 אותיות האלפבית העברי. רקפת בתורה בחרה אף היא בפורמט ממשטר לספרה החדש שלד (2024), שמאגד את מכלול הדפסיה בתבנית מילונית המרסנת בעקביות אלפביתית מילה ודימוי. 

בחירתם של השניים בכלי אנצקלופדי סדור במהותו נדמה שמאפיינת את הפער המובנה בעבודתם בין חתירה לפרוטוקול, הגם שבמופעו הסאטירי, לבין מקרא שכמוהו כהצעה לדפדוף בלתי מחייב במרחב אישי.

• מוטיב ההיבריד, הן הלשוני והן הפלסטי, נוכח בעבודתם כקטגוריה שמערערת על ההסדרה המתודית של ה"רגיל" ועל תשוקתה הבלתי נשלטת של התרבות המודרנית לניסוחים טקסונומיים. ההכלאה שיצר אסי בפסליו המוקדמים בין ראש חיה לבין גוף אדם לא רק שמדגישה את מהותה הקוטבית של הדיכוטומיה מציאות־ייצוג אלא מוסיפה ומהפכת בדימויים של יצירי כלאיים מיתולוגיים שנצרבו זה מכבר בזיכרון התרבותי: סאטיר (חצי אדם חצי תיש), קנטאור (חצי אדם, חצי סוס) או בת ים (חצי אישה, חצי דג); אם בכל הדוגמאות שהובאו בני ובת הכלאיים נושאים ראש אדם וגוף חיה כאלגוריה אפשרית להשגבתה של היכולת הקוגניטיבית האנושית לעומת יצריות ונתונים פיזיים מרהיבים הרי שאסי מציע בפסליו אלגוריה בסטיארית חדשה שבה הראש חייתי והגוף אנושי. למול סינתזת הקטבים האלטרנטיבית שיוצר אסי, רקפת נוקטת במעשה של גם וגם ובוללת חומרים וסצנות לכדי אנדרלמוסיה עיקשת בסירובה לפענוח סמנטי או ויזואלי לכיד - גיבוב החומר אגב ערפולו של הפענוח משמשים אותה כבסיס ליצירתו של שטח הפקר שבו ה"גם וגם" הרהוט לפרקים משמעו גם גמ גום. 

נדמה שהן רקפת והן אסי מסרבים לפסקנותה של חלוקה בינארית לא כל שכן לנחרצותה של מטמורפוזה שבה יצור מתגלגל, בין אם כשחרור ממוסרות חברתיים ובין אם כתוצאה של סנקציה דכאנית, לכדי מהות לכידה שונה בתכלית מהווייתו המקורית - יצירי כפיהם, נדונו לפיכך להלך בין העולמות בזהות הטרוגנית-היברידית המסרבת לרשת כפייה ציוויליזטורית באשר היא.

***

הדמיון התמטי בעשייתם של האמנים, קל וחומר עילת יום ההולדת המשותף, הולידו את הסקרנות בדבר היבריד חדש שיורכב לסירוגין באמצעות עבודותיהם או, אם נרחיק לכת, בראשם ובגופם של השניים.

על ההיבריד כמושא מובהק ביצירתם ועל ההצעה לקריאת התערוכה כסינתזה גנטית חדשה השיבו:

רקפת וינר עומר:

"ההיברידיות בעבודה שלי יותר משהיא נוכחת בדימוי, היא מגולמת בטכניקה “mixed media” ובז'אנר הציור “bad painting”; בעולם הציור שלי החוק של ״ציור טוב״ לא חל והוא מפנה את מקומו ומשנה צורה מ״כך עושים״ ל״עושים מה שרוצים״: כך בצורות המצוירות, בקומפוזיציות, בערבוב חומרים ״לא תקניים״ ובהמצאות פרועות ומוזרות בעבודה בתחריט. הרצון ואפילו הדחף במובן זה הוא ליבת הציווי ובה בעת ליבת הציות לחוק. לחוק שלו יש להישמע. העבודה הזו עם החוק של הדחף היא גופנית למדי וקרובה לגוף, שהוא בעצמו כבר הכלאה בין מערכות שהן מסדר שונה ולא הומוגני כמו שאנחנו מדמים לעצמנו, גם באחד ובוודאי בשניים. מכל מקום עבודה עם החוק הזה מדגישה את המופעים ההיברידים של הציור.

באופן פרדוקסלי, חיבור מחדש בהכלאה דורש תחילה פעולה של הרס ופירוק - ובהשאלה יש לפרק אמיתות בכדי להרכיבן מחדש במתכונת שתרחיב ותאפשר את לידתו של דבר־מה חדש; יש למצוא ולהמציא הרחבה למה שאפשר לעשות לבד ובמיוחד למה שאפשר לעשות יחד.

בעבודות החדשות שאני מציגה בתערוכה זו ובשכנתה בגלריה רו־ארט, ישנם גם יחסים היברידיים שנוצרו מסינרגיה בעבודת הסטודיו עם אחרים. עם פסלים צעירים, סטודנטים, מתמחים ולעיתים גם אמנים שהם קולגות, כשאני מציירת והם בונים מתקן הצבה-רהיט -במה-עוגב-סירה- מחולל דימויים-פרוטזה לציור.

ואסי כמובן - תאום יום הולדת אהוב, שהשרירותיות של התירוץ להציג יחד בשל חגיגות יום הולדת עגול מכסה על זיקה עמוקה: בתיאטרליות, בגופניות, באזורים היוליים של 'בזות', בהיברידיות".

אסי משולם:

"הפסלים לתערוכה נוצרו כחלק מגוף עבודות רחב יותר שעליו אני עובד בשנים האחרונות; זה פיסול אקלקטי ששואב השראה מאסתטיקה של אמנות שבטית בתרבויות שונות, מההיסטוריה והארכיאולוגיה המקומית, וגם מהתנסויות שאני עורך ביצירת דימויים באמצעות בינה מלאכותית. כמו בגופי עבודה קודמים, גם הצורניות וגם החומריות שלהם עשויות הכלאות וערבובים בין אלמנטים שונים, שמביאים לידי ביטוי את הרהוריי על אודות הגופניות, הגרוטסקיות וההיברידיות כתפישת עולם. 

ההיברידיות כפי שאני רואה אותה, מטשטשת את הגבולות בין האלמנטים שמרכיבים אותה, אך גם שומרת במידה רבה על הצורה של כל אחד מהם. היא מפגישה עולמות ונותנת להם לזלוג זה לתוך זה מבלי לבטל האחד את השני, ולמעשה יוצרת ישויות שמגלמות את הזיקה, המפגש והאינטראקציה בין אובייקטים בעולם. מצד אחד, תנאי הכרחי להיבריד הוא שהוא אינו קיים "במציאות הטבעית" הנתפשת, אחרת הוא לא היה נחשב לכזה, שכן זהו חיבור "שאינו כדרך הטבע". מצד אחר, וזו הטענה שאני שב וחוזר אליה בכל העבודות שלי, ההיבריד לוכד אמת עמוקה יותר על המציאות, שכן הוא מביא לידי ביטוי את העובדה ששום דבר הוא לא קוהרנטי, אחיד, רציף ושלם באמת. ההיבריד הוא הדרך היחידה שלנו לדבר בשפה או בדימוי על הממשי (והנשגב), שכן הוא מורכב מחלקי גופים, צורות ומושגים קיימים ומוכרים, אך מבטא אחרות מוחלטת. הוא ביטוי לכל מה שהוא בלתי-ידוע-ולכן-מחריד.   

יש משהו בלהציג את הדחלילים ההיברידיים הללו במסגרת אירוע יום ההולדת המשותף עם רקפת, מפני שבמהותה, ההכלאה מגלמת משהו מן החגיגיות – היא קרנבלית, קצת שיכורה וקצת מגוחכת, יש בה פראות וחוסר ציות מובנה, תכונות שאני מאד מוצא גם בעבודות של שותפתי היקרה".

מזל טוב!

שלומית ברויר

* "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם. וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה, וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ. וַיֹּאמֶר ה', לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר, וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה". — בראשית, ו', א'–ג'