האמנית לימור צרור מציגה מיצב רדי-מייד המורכב כולו ממקטעים קשיחים של סיבי זכוכית (פיברגלס) שנוסרו ממפרשית 420, נבחרו וטופלו באופן אקראי וידני בהתאמה לחלל המוזיאון. המקטעים תלויים ומונחים כחוליות לא רציפות המזמנות הליכה בתוך העבודה, ומדמות גריד של דג המנסה לאזן את עצמו עם קו מפלס המים. הקו חוצה אלכסונית את החלל וכמו מפריד בין שקיעה להתרוממות. חלקו התחתון הצבוע שחור מגיר מתוכו זפת נוזלית ממיתה ואילו חלקו העליון הצבוע לבן נוטה להתרוממות מחייה.
גוף העבודה החדש והמשובש שיצרה האמנית מסירה תחרותית, שהתגלגלה לסירת דיג ואיבדה בדרך מחיוניותה בסביבתה הטבעית, שואף לתוכו באופן סמלי אנרגיה דינמית שאבדה לו בדרך. מדברי האמנית: "גריעת חלקי הסירה היא פעולת החסרה, מחיקה, המוסיפה אוויר ומזמנת גילוי. פירוק השלם ופיזור חלקיו בחלל תוך טשטוש הגבולות בין הפנים לחוץ מתמיר אובייקט שהכיל את גוף השייט למקום שיכיל את גוף הצופה".
המבקר המהלך בחלל הופך כמו בכלים שלובים חוליה משמעותית בהרכב החסר. המסה החומרית הקונקרטית פושטת צורה – בחיתוך, ליטוש, צביעה והוספת זפת רעילה, ולובשת צורה חדשה – בתפירה מאחה ומרפאת. הפעולה האמנותית שמשנה את מרחב הפעולה למובחן וסטרילי עוקבת אחר הגוף הישן והדומם, ובד בבד מונעת ממנו הרכב תחבירי שלם, מערערת ומציפה את המתח בין הטבע לאדם, בין היציב לשברירי ובין המת לחי.
