במאי 2022 נכנסתי לבניין בעפולה
יש בו 5 קומות ו32 דירות,
אחת מהדירות הייתה בשבילי.
למחרת עשיתי חנוכת בית,
אף אחד לא בא.
הסטודיו בעפולה הוא דירה קטנה בתוך בניין מגורים, רוב דיירי הבניין עולי ברית המועצות לשעבר, אנשים מבוגרים מאוד, הרבה מהם עריריים שאינם דוברי עברית.
במשך 4 חודשים גרתי שם, עד שלא יכולתי עוד.
התערוכה היא תוצר של אותו מפגש או אי-מפגש שהיה לי בעיר עפולה על עפולה: העיר הגדולה שלי.
מחשבה:
אני בת יחידה. ילדים שהם לא יחידים לא יבינו, בוולפסון 17 יש הרבה ילדים יחידים, הם כנראה מבינים אחד את השני. עפולה היא עיר יחידה, אנשים שהם לא עפולאים לא יבינו אבל עפולאים כנראה מבינים אחד את השני.
כשהייתי ילדה הייתי מדמיינת, אולי זה מה שילדים יחידים עושים, הם מדמיינים. גם עפולאים מדמיינים. בדידות מביאה איתה דמיון. בוולפסון 17 הדלתות סגורות, יש בדידות. ואני מדמיינת.
עפולה יפה בשקיעה, במיוחד בשדרה. אם מסתכלים למעלה, איפה שהבתים נגמרים ורואים רק שורות של דקלים אפשר לדמיין לרגע שאנחנו במיאמי , יש אפילו בריזה של רוח ים שנותנת אשליה שבסוף השדרה מאחוריי הסניף של ארומה שהתקשט לבר תאילנדי יש חוף רחצה.
