קופפרמן בהווייתו היה 'צייר־פועל' שלא חיכה להשראה או ל'רגע הנכון', אלא עשה יום־יום את דרכו לסטודיו כשהוא נכון לעבוד, לצייר. התערוכה פעולת שכבה מבקשת להתחקות אחר הפעולה האמנותית הקופפרמנית, מהותה ומאפייניה, השזורים בעבודותיהם של האמנים והאמניות המשתתפים. נוכחותו העובדת של קופפרמן מגיחה ביצירותיהם של האמנים והאמניות, החולקים עימו גם את תפיסתו לגבי מושג הזמן ומלאכת הציור בסטודיו.
האקט הציורי של קופפרמן החל פעמים רבות בריטואל של פעולות שראשיתן כיסוי המצע בצבע ירוק עז והמשכן במתיחת קווים ישרים, חדים, בטוחים, הנפגשים לכדי גריד. ייתכן שבהשפעת עיסוקו בטפסנות בניין, היווה הגריד עבור קופפרמן בסיס לשכבות הרבות שהלכו והצטברו מעליו. בסיס במובן מסד, אך גם במובן הצורני מטפורי: "הקווים המאוזנים הם כמו קווי האופק — נקודות ראות שונות על המציאות, והקווים האנכיים כמוהם כנוכחויות אנושיות". המשך הפעולה הציורית הולכת ומשתחררת במעט, מתבדרת אחר הנעשה על פני השטח הציוריים — לעיתים עוצרת וחוזרת ולעיתים מתחילה כמו פרק חדש. השכבות ההולכות ונערמות פורטות את ההיסטוריה של דרך היווצרותן, של הדיאלוג הפנימי המתקיים בין האמן להיענותו ל'בקשות הציור'. זהו תהליך הנע בין תנועה ובין השתהות והתבוננות, שאחריהן עולה הצורך לגרד, לכסות, לקלף, לחתום או שוב לכסות — "אני לא קובע את הציור מראש, ההתקדמות היא בדרך של לשים דבר ליד דבר וגם דבר על גבי דבר".
מעבר לכל הפעולות המתרחשות תוך כדי היצירה, נוכח הזמן. אותו הזמן התובע את משך התייבשות הצבע, זמן למחשבות, זיכרונות והלכי רוח חדשים. אלו מתערבבים ומצטברים לכדי השלמה עם הנעשה או לכדי חרטה ויצירת שכבה נוספת המטשטשת את מה שכבר קרה על הבד. הזמן הוא המכריע את התהליך היצירתי הקופפרמני, ההתמודדות עימו וקיטוע הפעולה הציורית מהווים אולי את מהותו של כל התהליך, ובמילותיו: "בציור שלי אין נושא, או יותר נכון הנושא הוא זמן עשיית הציור".
הזמן הוא מרכיב חשוב גם בעבודותיו המופשטות של גלעד אפרת. הוא שוטח, כמו קופפרמן, שכבות צבע, לפעמים "משומש", ממוחזר מעבודות אחרות, ומהן גורע, חושף ואוטם. תהליך ההתייבשות, שהכתיב עבור קופפרמן השהייה למחשבה הוא משך הזמן שאפרת נאבק לבצע בו את מבעו הציורי, להצדיקו טרם התקבעות החומר, כשכל כולו מרוכז ברגע הנוכח, בעכשיו המתרחש על הבד. אפרת מזדהה עם מוסר העבודה הקופפרמני, ומחפש בשגרת הפרקטיקה הציורית היומיומית את החופש וההתפתחות, את הפעולה הבאה שתאפשר לו "לספר בכל פעם מחדש את כל הסיפור, ובכל זאת להיות מסוגל להתקדם".
התרחשות רבה מתחוללת על המצע רווי השכבות של יונתן הירשפלד. ה‘כוח האנכי‘ והצבעוניות האפרפרה סגלגלה, המזוהים עם קופפרמן, נוכחים בציוריו. לעיתים קווי הגריד נראים כבסיס המחזיק את המתרחש על גבו, ולעיתים הם רפויים, מסמנים את תוואי דרכם הנזיל על פני השטח. הירשפלד כ‘צייר־מספר‘ משלב מיתולוגיה ורישומים הנעים בין הפיגורטיבי למופשט ומעלים אתיקה חברתית, ביקורת וביוגרפיה אישית, בעוד קופפרמן נושא עימו את הזיכרון וההיסטוריה האישית בלי להיחשף, היסטוריה נטולת נרטיב לכאורה.
לדברי הירשפלד, קופפרמן השפיע על יצירתו בהיבט של האמונה בציור, במופשט, בסנטימנט המודרני שלפני ההומור, הפרודיה, הציטוט והפסטיש של תקופתנו. עבודותיו בתערוכה הן חלק מהסדרה 'דין', המבוססת על הציור 'יום הדין האחרון' של מיכלאנג'לו, ובה "הסגול המיוסר והעמוק נותן לאימה של נבואת הקץ אנדר־טון כבד, כמו נגינת בס לצד המלודיה".
עבודותיה של אורלי מיברג קוראות להתבוננות מרובדת. הן נעות בין נרטיב מינורי ובין אקראיות נטולת חוקיות, שמתוכה נובעות רמיזות של נופים משובשים. "הסדר בא מתוך הכאוס", אומר קופפרמן. כצעד ראשון ביצירת עבודה היא נוהגת לטבול את בד הציור בצבעי דיו, המתווים מרקמים נזילים טופוגרפיים. באמצעות פיסות בד היא מכסה חלקי ציור ויוצרת שכבתיות עדינה, פרומה, כמעט מנוגדת לתנועת היד הקופפרמנית — החדה וההחלטית.
זיקתה למעשה הקופפרמני מתבטאת, לדברי מיברג, בהווייתה כ'ציירת־פועלת', בתפיסתה את מלאכת הציור בסטודיו. פעולותיה הציוריות נעשות כמהלך מוזיקלי: פעולה גוררת פעולה או השתהות, המקבלת צורה כחלק ה"ריק" בציור.
דימוי הגריד ופירוקו נוכח ביצירה של רונה פרלמן. לעיתים קודם המוטיב הסדור למפורק, ולעיתים רק בשלב האחרון של הפעולה הציורית היא כמו קוראת אותה לסדר ומיישרת את מה שנפרע. פועלו של קופפרמן חלחל למודעותה הציורית תחילה באופן אינטואיטיבי, ובהמשך, לאחר שהעמיקה בו, הלכה מורשתו והפכה למקור השראה והשפעה עבורה. רבות מעבודותיה נעשות על גבי שכבות של ציורי עבר, שהפכו לזיכרון הטמון בציור המתהווה, ועימו גם התהייה מתי מתרחש בעבודה דבר בעל ערך ואפשר לעצור.
המיצב תלוי המקום 'קוביית תבניות ביצים' של יצחק גולומבק במרכז חלל התערוכה מוסיף ממד של ארכיטקטורה וזיכרון לדיאלוג עם המעשה הקופפרמני. מבנה הקרטון הגדול העשוי שכבות שכבות של תבניות משקף ארעיות, פעולה ומשך, הנערמים לכדי גריד תלת ממדי. בעבודה 'פרה' עומד גולומבק, כמו קופפרמן, על מהותה של חתימת האמן, והופך אותה לנוכחות כשלעצמה, לחלק מהמבע ומהזהות האמנותיים.
העבודות בתערוכה מציפות מהלך המשותף לכל האמנים והאמניות — רפלקסיה על עצם הפעולה האמנותית, וקוראות לצופים להתבונן בהן ברוח דבריו של קופפרמן: "הדבר הוא כמו שהוא, אך גם לא כמו שהוא. הוא תמיד רק הצעה, דרך פתוחה".
