בתערוכת היחיד "רק לא חיימק'ה" מציע חיימי פניכל מהלך אמנותי טעון ואינטימי - אולי האישי ביותר שיצר עד כה - שבו הזיכרון הפרטי, מות דודו חיים פניכל ז"ל במלחמת ששת הימים, הופך למרחב ארכיטקטוני, חומרי, רגשי ותרבותי. זהו ניסיון להתבונן מחדש על הילדות שנולדה מתוך השכול, לגעת בקירות הבית של המשפחה האבלה, ולפרק באהבה ובכאב את שפת החומרים של ההנצחה האישית והלאומית.
כשנולד, נקרא האמן על שם דודו - חיים - אך כולם קראו לו חיימי, וכשנשאל כיצד מבטאים את שמו, היה עונה “רק לא חיימק'ה,” בניסיון להתנער מהגורל הטמון בשם, מהזיכרון ומהכאב שנחקקו בו. מדי שבוע היה מגיע לבית סבו וסבתו, ושם, בכניסה, ניצבה תמונתו של הדוד המת, לצד תעודת עיטור העוז שקיבל לאחר מותו, מדליות, תעודות ואלבומי הנצחה. המילים חיים פניכל ז"ל שהופיעו בכל מקום, נכרכו בשמו שלו וחדרו לתוך תודעתו. “נולדתי לתוך השכול,” הוא כותב, “לבית מצופה שפריץ ולסדקים במרצפות.” משם נולד מהלך אמנותי מתמשך, שבו החומר הבונה את הזיכרון הופך גם למדיום אמנותי.
בחלל התערוכה פניכל משחזר ומפרק בו זמנית את זכרונותיו מהבית השכול - בית סבו וסבתו : השפריץ שכיסה את הבית, תמונת הדוד בכניסה, דלת הזכוכית ונר הנשמה הדולק תמיד - כל אלו הם חומרי הגלם של המיצב שנבנה אל תוך הגלריה.
חלל הגלריה המוכר של מרכז ההנצחה שינה את פניו: מסדרון צר מצופה שפריץ מקבל את פני הצופה. החומר, המוכר כמעטפת בנייני שנות החמישים עד השמונים, חודר לתוך החלל ומצפה את קירותיו. קיר נוסף, מכוסה גם הוא בשפריץ, חוצה את החלל ומגדיר אותו כמרחב חדש - ספק דירה, ספק אתר זיכרון. במרכזו ניצבת מיטת יחיד חשופה ועליה כרית, שתיהן יצוקות מטרצו - חומר שמוכר לנו ממרצפות הבתים הישנים. שלד המיטה הריק וכרית האבן, שניכר בה עקבת ראש, נותרות קפואות בין שינה למוות.
דלת זכוכית כפי שזכורה לו מבית סבו וסבתו מופיעה בעבודת הווידאו „נופלים“, עליה חרוטים פרחים בסגנון אר נובו. באמצעות אנימציה עדינה מתרחשת בה מטמורפוזה מצמררת: הפרחים קמים לתחייה, נובלים, ונופלים. חלון הזכוכית הופך לשער בין החיים למתים. לצד הדלת, דמותו של הדוד חיים פניכל, מתהווה ומתפוגגת בו זמנית בוידאו "רק לא חיימק'ה" שבו נראית הלהטה של לוח ברזל, החתוך לפי מתווה פניו של הדוד.
על גבי קיר השפריץ - קוץ ישראלי, "חוח עקוד" מונצח בתבליט עדין. החוח, ששלדו הלבן־אפור נשאר בשדה שנים רבות אחרי נבילתו, משמש עבור האמן סמל, אנדרטה של חיים שנגמרו אך ממשיכים להכאיב. על הרצפה מונחות נעלי עבודה שחוקות היצוקות מאדמת השרון - אדמת ילדותם של האמן ושל דודו. "אדמה כבדה" כך קרא להן פניכל - ביטוי המתייחס לקרקע דחוסה וחסרת אוורור, ומהדהד את הנפש העמוסה באבל ובזיכרון.
בחלל פנימי ושקט נשמע קולו של האמן שר את "ראיתי ציפור רבת יופי.."[1] - שיר שנצרב בזיכרונו מטקסי הזיכרון של ילדותו. השירה, א-קפלה, מחוספסת ובלתי מהוקצעת, נדמית כעולה מתוך שכבת הגרנוליט המכסה את הרצפה. הגרנוליט, אותו חומר בניין המזוהה עם אתרי הנצחה ורחבות טקסים, מתפרק כאן מהקשרו הממסדי ומתפזר כשטיח חצץ המקשה על ההליכה.
הרחש הנוצר מתנועת הצופה מצטרף לשירת האמן ויוצר שכבת סאונד נוספת, המערערת את שלוות החלל. בין הקול, החומר והדממה נפרש מרחב של התייחדות - מקום שבו הזיכרון, הגוף והקול שזורים זה בזה.
חיימי פניכל הפסל, שבמשך שני עשורים עוסק בחומרי בנייה - ביציקה ובהמרה של חומרים שמייצגים את הישראליות ואת הזיכרון הקולקטיבי, בתערוכה זו נוגע במקורות אישיים ועמוקים יותר ויוצר מחדש לא רק אובייקטים, אלא חלל נושא זיכרון. ביתם של הסבים השכולים, כמו בתי משפחות שכולות רבות ובתי יד לבנים ברחבי הארץ, מקבל כאן ביטוי חדש. האמנות של פניכל מבקשת להחזיק יחד אמת חומרית ורגשית - בין עבודת הכפיים של האמן הפועל והבונה במו ידיו, לבין המרחב הפנימי של הזיכרון, הפצע והגעגוע.
במובן זה, התערוכה מהדהדת את עבודתו של גדעון גכטמן, המוצג כאן כאמן אורח בשתי עבודות אייקוניות – "הטווס“ ו-"הברוש“. גכטמן, שהשפיע עמוקות על פניכל ועל בני דורו, עסק במוות, בזיכרון ובמלאכת החשיפה של מה שנמצא מאחורי החומר. הטווס המפוחלץ, סמל ליופי נצחי ולחיים שאינם מתכלים, מוצב על בסיס שיש - חומר של מצבות וזיכרון. הברוש, עץ המוכר לנו מבתי הקברות, שומר על נוכחות מאופקת וטעונה בכניסה לתערוכה. הדיאלוג בין שני האמנים - זה שחי ויוצר, וזה שנעדר אך נוכח - מחדדים את שאלת הגבול בין החומר לגוף, בין מלאכת חיים למעשה ההנצחה. שניהם מבקשים לבדוק כיצד החומר יכול לשאת זיכרון, ואיך מלאכת היד, היציקה, השיוף והדיוק, הופכים לפעולה של אהבה ופיוס עם מה שאבד.
"רק לא חיימק'ה" הוא מסע בין זיכרון למרחב, בין חומר לנצח. פניכל אינו מבקש להקים אנדרטה חדשה, אלא לחשוף את החומרים מהם עשויה ההנצחה הישראלית ואת הזיכרון הגנטי המקומי שלהם - השפריץ, הטרצו, הגרנוליט. לא במקרה נבחר מקום התצוגה: הגלריה לאמנות ישראלית שבמרכז ההנצחה, הסמוכה לחדר הזיכרון ולרחבת הגרנוליט המתפרשת כמניפה לצידה.
“תערוכת יחיד עם המתים”, כפי שכינה האמן את הפרויקט, מהדהדת כמעין שיחה בין עבר להווה, בין חיים למוות. ובתוך החלל, שבו כל קיר נושא את סימני הזמן, נשמעת שוב הקריאה הילדית - "רק לא חיימק'ה"- הפעם כבקשה פשוטה: להפריד בין חיים למוות, למצוא מקום שבו “חיים” ו“חיימי” יכולים להתקיים יחד.
[1] מתוך השיר “ציפור שנייה” מאת נתן זך
