אבישי פלטק, אוצר התערוכה החדשה באטליה שמי, הזמין שלושה פסלים צעירים - דיה בלזר, דפנה שביט ופז שר, להציג בה. בעבודותיהם מתקיימים מאפיינים ההולכים ונמשכים מגוף עבודותיו של יחיאל שמי: אותה חומריות רוויה, הנטיה למלאכה עמלנית, והתפיסה של האמן כמי שתפקידו ליצור אובייקטים בעלי הוויה ממשית.
אצל שלושת האמנים הללו בולטת אמת המידה, שהיא אדם, הפסלים עשויים עבור אדם. נראה ש(כמעט) אפשר להשתמש בהם: האחד הוא מעין כלי עבודה, על השני אפשר להניח את הראש ולנוח, ובשלישי - מתבקש להצטרף ולתופף. יותר מזה, בהצבות שלהם נוצר מקום מסוים, התחום באמצעות יריעה, סימון או 'יסודות' בפינות. מקום עבור מספר של אנשים, חברה. בתהליך העבודה על תערוכה זו הם גם עבדו כקבוצה. הרבה מהעבודות משותפות, חלקן התחילו כפסלים של אמנית אחת, ובימי ההקמה הותכו מחדש לעבודות משותפות של שמי והאמנים.
האם יחיאל שמי הוא מרא דאתרא, אדון המקום? האם האמנים הצעירים הם הארחי פרחי? כן, אך לא רק. שכן אלה הן הגדרות דינמיות, כאלו הנעשות שייכות לך בהתאם לפעולתך. למשך תערוכה זו גם היוצרים עצמם נעשים מרא דאתרא - באמצעות פעולתם האמנותית הייחודית, כזו המזמינה השתתפות או שימוש.
בתערוכה זו המרא דאתרא והארחי פרחי נחוצים זה לזה, הכרחיים זה לזה, ומשחררים זה את זה מכלא זמנם. אדון המקום - בעל האתר, הקבוע, הנייח, הנמצא, ומולו - הארחי פרחי, בכל הקסם של צעירותם, קלילותם, ניידותם, זמניותם באתר זה. כניידים אמיתיים הם עוברים-פורחים, ושורשיהם מתפרשים כשהם מטפסים על העץ ומנענעים את הצמרת.
הצופה נכנס בשער – מצידו האחד פסל ״אדם בערבה״ של שמי, ומצידו השני עגלת ריתוך המשמשת פדסטל לפסל של האמנים. אלה שומרי הסף של התערוכה/הרפתקה. מכניסתו בתווך שביניהם, הצופה עובר ומחפש בין הנתיבים שהותוו בתערוכה, כשעיניו נעות בין המפלסים. העבודות אינן קופצות לעין וניתנות להחמצה, מתוקף הנוחות שבה התמקמו בחלל התערוכה.
כך נעלמת, בה במידה שהיא נוכחת, סדרת כלי עבודה משולבים עם איברי גוף יצוקים, הנטמעים בכלי עבודה ששימשו את שמי באטלייה. כך מונחים מזרונים (לשינה) על דרגשים כפולים המשמשים באטלייה לתצוגה, והופכים אותן למיטות קומותיים קיבוציות. על מזרנים אלה לא רק מונחים, אלא נחים, אובייקטים שונים. כמוך, גם הם מבקרים פה. עבורם, ועבור מבטך המשוטט, יש פינה נוחה למנוחה.
במרכז החלל עומדת גדר, המתווה לצופה מסלול הליכה. היא עשויה יריעת סיליקון עדינה ומוחזקת במוטות מעוקלים, עם קרס חד בקצוות. כל מוט מוחזק על ידי פסל כבד של שמי, המונח על הקרקע. (שמי עצמו 'הוריד את הפסל מן הכן', בדומה לפסלים מופשטים בני דורו).
הגדר אמורה לחצוץ ולהוות מסלול, אבל בעדינותה, היא מפעילה את הצופה. הוא במצב ערני, נזהר ושומר עליה לבל תיקרע. זהו גם התפקיד הכפול של פסליו של שמי: הם לא רק משמשים לייצוב, אלא נותנים תוקף לעמדה המתבוננת, פקוחת העיניים של הצופה. הדינמיקה עם שמי היא ליבתה האמנותית של התערוכה: הפסלים של כל אחד משלושת האמנים מוחזקים ושלובים זה בזה. הם משמשים כאבני הגלם של פסל משותף נוסף. כמעט בדומה לאופן שבו ברזל חובק עץ בפסלים של יחיאל שמי.
העמלנות פה היא בפרטים, אבל הוירטואוזיות טמונה בגמישות שבה נעשים המעברים, ביחס לכל פסל, מהצבה להזמנה, מהכרזה לפונקציה, משימוש אחד למישנהו. היא היוצרת את הפואטיקה הפנימית של כל אחד מן הפסלים, ואת השתקפותם זה בזה.
התיפוף קורא לך. אתה יוצא מהחלל המרכזי ועולה במדרגות אל החדר הקטן. שם נמצא גשר הנושא חתיכת ברזל שגדולה על מידותיו. זהו גם פורטרט של קאובוי, הנווד האנטי-גיבור, שכאן מעלה חיוך גדול או שפם. בקצהו, בסטודיו לציור, נתלים ציורי ענק של שמי החוברים למיצב אחד עם דפנה שביט. החבירה הזאת היא ׳מאסה קריטית – Critical mass*׳.
זהו מיצב שחלקו המרכזי מורכב מעשרות מגשים תלויים, הנושאים אדמה, שיחד יוצרים צורה אדומה-חומה חצי עגולה, כמו שמש שוקעת. לכאן הצופים נאספים, מניעים את גופם לקול מקצבים אפריקאיים, הבוקעים ממעגל 'תופים'. חוטי הנחושת המזינים את הרמקולים, מדגישים את המעגל המוקפד. גופך נע ובו זמנית העיניים מתבוננות, המבט על הציורים מתחדד ומתייצב דרך הגריד של המובייל. כל ערימת אדמה מאוזנת על המגש שלה. העולם הפוך: האדמה למעלה. נטיה של אחד המגשים עלולה ליצור תגובת שרשרת ולערער את העבודה כולה. גם לגלי הסאונד יש כל הזמן פוטנציאל להפר את האיזון הזה. נוצרת דריכות בחדר. הרקע אדום. משיחת מברשת שחורה. המופשט-מוזיקלי מתעורר באמצעות מחווה עזה לשמי.
הארחי פרחי מתפרצים דרך שער הסטודיו – על מנת לחבק את שמי ואת עצמם חיבוק אמיתי. ההתארחות מקבלת הוויה ממשית: מהשתכנות – לדרך פעולה, ואז לצורה. האמנים מבקשים להתמסר, להרים זה לזה להנחתה, לשחק משחק קבוצתי. בעיקר הם נהנים לקבל ולמסור את הכדור, לבשל שערים.
סטודיו פיסול
הצבה משותפת של דיה בלזר, פז שר ויחיאל שמי
סטודיו ציור
Critical mass מיצב מאת דפנה שביט, ציורים של יחיאל שמי
*מסה של חומר מכונה קריטית כאשר היא מקיימת את עצמה ללא אובדן כוח.
זוהי כמות החומר המינימלית הנחוצה ליצירת תגובת שרשרת גרעינית.
