בתערוכה זו ממשיכה עינת אמיר במסעותיה אל מחוזות מיתיים שמזמנת לה חווית הצילום, אל דימויים המשקפים אור והארה בתרבויות המזרח. ההתבוננות הישירה באור אמנם מנוגדת לחוקי הצילום אך בצילומים ובעבודות הוידאו שלה, תמיד נמשכה אמיר אל הנצנוץ, הסנוור, ואל האור עצמו כחומר וכמדיום.
במפגש עם אוסף האמנות המזרח של המוזיאון צדו את עיניה של אמיר הטנגקות- בדים מצוירים שבאחד מהם מבנה קוסמולוגי ובאחר, בודהא המוקף הילת אור, ומראות הברונזה הסיניות אשר כתמי הפטינה שנצברו עליהן במהלך השנים הזכירו לה שמשות וכוכבי לכת.
אמיר החלה את דרכה בעיצוב טקסטיל והמשיכה כאמנית בשילוב בין הדפסים ומיצבי צילום ווידאו. בדיקת גבולות החומר והמדיום הינם חלק בלתי נפרד מאופני הפעולה שלה. תהליך העבודה על המיצב הנוכחי החל לאחר שצילמה את הצד האחורי של המראות הסיניות. המרחב הצילומי הפך עבורה לשדה התרחשות של מופעים פלאיים. תופעות אופטיות של האור והשתקפויותיו במפגש בין מטול שקפים, מראות ועדשת המצלמה הניעו אותה להדפיס את הדימויים על גבי חומרים שונים ולחקור את השילוב בין עיבוד ידני ודיגיטלי בטכניקות שונות- קימוט וציפוי, חיתוך ותצריב צילומי.
הטנגקות הבודהיסטיות שצוירו על גבי בד ונישאו מגולגלות על ידי נזירים הפכו בידי אמיר להדפס על גבי שקפים גדולי ממדים התלויים כמגילות במרחב. האור החודר מבעד לחרכים הצרים שחרצה בהם נראה כמו חוטי אור משטיח שנפרם. עבודות אלה משייטות בין האיכות הפיזית והמטאפיזית של האור; הן מזמינות להרהר על הקשר בין מעשה הצילום המשקף את האור ובאמצעותו את המראה שנחשף ומתגלה לעדשת המצלמה ל"הארה"- מונח בבודהיזם שמתאר מצב תודעה בהיר וצלול הרואה את הדברים נכוחה, כפי שהם.
אמיר פועלת כאלכימאית המנסה לזקק את המהות המקורית שאבדה לאובייקטים שבחרה כדי להפיח בהם חיים מחודשים. המראות העתיקות שאיבדו את יכולתן לשקף את מה שמולן הופכות בידיה למרחב גלקטי של השתקפויות, האור נעלם ונספג ברכות בקטיפה הכהה וחוזר ומבהיק מעלי הזהב וירחי המתכת המודפסים . התערוכה מציעה הפוגה מן הקצב המהיר של תקופתנו ושהייה מדיטטיבית בתוך מופעיו האינסופיים של האור עד כי לרגע נדמה כי אורם של השמש והכוכבים שזרחו לפני אלפי שנים ממשיך להאיר גם לנו.
