תערוכה משותפת לאמנים דורון יהלום ושחר יהלום – אב ובת העוסקים בפיסול וברישום ומנהלים בחללי האטליה דיאלוג בין-דורי מפתיע. ההצבה של העבודות זו לצד זו במשולב מנכיחה את ההשפעה שהייתה לאב על גיבוש השפה האמנותית של הבת. עם זאת העבודות מצליחות לייצר שיח קולח ומרתק בין שווים.
התערוכה מבקשת לחשוף הקשרים ומהלכים מקבילים ולעיתים סותרים בין שני האמנים, שניהם פסלים, שניהם רשמים שפועלים זה לצד זו לאורך שנים. בניגוד ליחסים שנוצרים לעיתים בין אמנים בתוך שדה האמנות, אלה יחסים שהקרבה כמו המרחק והקיום המשותף כורך אותם יחד.
מתוך היצירה הסימביוטית, יוצר כל אחד בדרכו את שפתו האמנותית כמו על צירי זמן מקבילים. על אף הפער בזמן, השוני המגדרי וההיררכיה המובנית במערכת היחסים, הגישה הבסיסית והמחויבת ליצירה ולעבודת האמנות מאוד דומה וניכרת במפגש בין העבודות.
התערוכה מציגה עבודות חדשות לצד עבודות מוקדמות מתקופות שונות. היא משרטטת קו או מהלך מעניין דו-כיווני של מעבר מהפיגורטיבי למופשט – וחזרה; מעבר המתכתב עם התפנית שעשה יחיאל שמי, אשר עבודותיו באבן מוצגות בפעם הראשונה במסגרת התערוכה, עת עבר מפיסול באבן לברזל ומפיגורטיבי למופשט. שילוב עבודות האבן של שמי והנוכחות העוטפת של עבודות הברזל האייקוניות באטליה ובגן הפסלים שסביבו מוסיפים מימד לשיח המתקיים בין העבודות ויוצרים מעין טריאלוג.
גישתו האמנותית של דורון יהלום מבטאת חתירה למציאת הגרעין או היסוד. עבודותיו המוקדמות מציגות דימויים פיגורטיביים כמו דקלים, אניות, קונכיות ודמויות אנושיות מאורגנים כמיקרוקוסמוס רישומי מפוסל. עם חלוף השנים ומתוך רצון להגיע לבסיס או למהות, הדימויים עברו תהליך של הפשטה והחומרים השתנו בהתאם. מעבודה בפח וברזל לגבס ויציקות אפוקסי ובהמשך לחומר גולמי.
מתוך מכלול עבודותיו המוצגות בתערוכה, שתיים מבטאות באופן מוחשי את השינוי. האנייה – דימוי המצביע על חלום המסעות (ז'ול וורן) ועל מקומות נעלמים ובלתי נודעים – טבע רחוק ומדומיין מעבר לאופק; השנייה היא אוסף של מאות גושי שרף אותן אסף דורון במהלך חמש השנים האחרונות במטע שקדיות סמוך לביתו. זהו הטבע עצמו במצבו המופשט והקונקרטי ביותר. מבחינה מסורתית, זו גם העבודה הכי פחות "פיסולית". השרף נלקח לסטודיו, ושם הוא נשמר – לובש ופושט צורה ומופיע בחלל ברגע שרירותי. במובן הזה, אוסף השרפים מתפקד כמו אור המשנה את צורתו בכל פעם שהוא מושלך בחלל האמנות או הסטודיו. המרחב שנוצר בין העבודות השונות מבטא כל פעם באופן אחר את הפואטיקה של הטבע.
בפרקטיקה האמנותית של שחר יהלום המצב הוא הפוך. הטבע נאטם. הגרעין מתרוקן. החומר מגויס להחזיק לב חלול. ואז קורה ההיפוך בין המופשט לפיגורטיבי. שחר שמה דגש על הפעולה וממקמת אותה במרכז. הפעולה מובילה לחומר, והחומר מוביל לדימוי. הפעולה בחומר היא הפעולה בגוף;
היא פעולת החי אל מול החומר הדומם. העבודה עם החומר כרוכה תמיד בתהליך המשלב בנייה והריסה, חשיפה והסתרה, אשר מתוכה נוצרים הדימויים. עולם הדימויים שנברא מתאפיין לכאורה בבהירות גדולה ופיגורטיבית (תן, עורב, חתול), אולם נשאר בו משהו מאוד גולמי ומסתורי. מצד אחד – תחושה לילית חזקה בצבעוניות של שחור/לבן; מצד שני – דימויי פנים לא מובהקים המגלים הן את שכבות העשייה של הדימוי והן את שכבות התוצאה – את מה שרואים וגם את מה שלא רואים.
פסלי הקבר ופסלי השריון הם טפילים שנבנו מעל פסלים של אמנים אחרים. כך למשל במקרה של הפסל "קבר (נשר וכף יד)", שנבנה כטפיל מעל פיסלו של יחיאל שמי "אדם בערבה". הקבר בנוי כשכבת גבס עבה המכסה את הנשר ואת כף ידו של האדם והופכת אותה למשקולת על הפסל של שמי. בעוד שבפיסול הקלאסי הדמויות כרוכות וכבולות זו בזו, הפעולה של שחר מחלצת מגופו של האדם את הנשר בעוד היא מחדדת בגסות את היותם כרוכים
זה בזה. לצד הפסלים בתערוכה מוצגים הדפסים במגוון טכניקות. שחר מתייחסת אל ההדפס כמדיום שיושב בתווך שבין רישום לפיסול. זהו תהליך רב-שלבי וחומרי (לעיתים כימיקלי) המאפשר התפתחות אורגנית.
דורון ושחר נפגשים לרגע בעבודה אחת בתערוכה – רישום קוץ עומד יצוק בגבס. הרישום הוא חיתוך עץ אותו יצר דורון בשנת 1967 בהיותו בן 15. שחר מצאה את הרישום בזמן שעבדה על תערוכה בסטודיו של אביה בשנת 2015 והחליטה ליצוק את חיתוך העץ בגבס כחלק מסדרת ה"מצבות" אותה הציגה באותה שנה בגלריה נגא בתל אביב.
כך, התערוכה המשותפת והדיאלוג בין האמנים יוצרים לרגע רושם של תערוכת יחיד. רק ממרחק הזמן ניתן לזהות את הדימויים ששקעו; את העבודות שנחרטו כנקודות ציון ואת הפיכתם לזיכרון משותף.
