חמולה מאגדת קבוצת א.נשים המחוברים בקשר דם או בקרבה ביולוגית לאב קדמון;
קומונה היא מבנה חברתי שמארגן באופן יזום צורת חיים המבוססת על ערכים אלטרנטיביים.
שתי המסגרות מאגדות קבוצת חברים המתפקדת כמשפחה מורחבת. בתערוכה מוצגות שתי משפחות מורחבות, שבט בדואי וקומונה יהודית, באוהל בדואי משלהן אשר אינו משמש להן מעון של קבע, אלא מרחב "זמני" לרגע, ובה בעת, על-זמני וקמאי.
החמולה
סדרת הצילומים דם, שצילם מוסא אל-עטאונה (בקרוב בוגר המחלקה לאדריכלות בבצלאל), מתעדת את בני השבט שלו, את משפחתו המורחבת, בשעה שהם נערכים למסיבת חתונה ביישוב חורה, כנהוג במסורת ארוכת שנים של התכנסות ואירוח שבטי. מסורת זו לא נקטעה אפילו בשל הנחיות הסגר והקורונה כפי שמראים צילומיו של אלעטאונה. לא נס ליחה של מסורת האירוח הבדואית בצורתה הקדומה, עם זאת נוספו לה רכיבים עדכניים המאפיינים את רוח הזמן: את ה'רבאבה' (כלי מיתר מסורתי) מחליף הסינטיסייזר; את הגמל מחליף ג'יפ יוקרה; הכָּפִייה משתלבת בסטיילינג אופנתי עם חולצה ממותגת; וכולם לוגמים קפה בדואי מר וגם נהנים ממתיקותו של "טעם החיים" (Coca-Cola). המבט העדין של אלעטאונה מתמקד בסיטואציות קטנות ובבני השבט שהיו גלויים לעין המצלמה. הוא מתמקד במערך התפקידים הגברי: בחבורה שמבשלת יחד תוך כדי שיח ער; בבני נוער שסיועם להכנות מייצג כעין טקס חניכה, בקבוצת ילדים התופסת לעצמה עמדת תצפית אטרקטיבית; ובריקוד הדָחִיָּה שמשתתפיו הרבים נעים כגוף אחד. נרטיבים קטנים מצטרפים לתמונה גדולה: קהילה של חיבור, רעות ואחווה בין חבריה.
הקומונה, הקולקטיב
אדוה קרני מתעדת את מושאיה בצילום. ארכיון הצילום שהיא יוצרת הוא מתווה לסדרת ציורים מוקפדת בסגנון ריאליסטי. קרני משתמשת בסדרת ציוריה קולקטיב לארבעה ימים/ Off the Grid בצבעי שמן על בד ובצבעי מים על נייר, חומריות ששימשה עמוד תווך במסורת האמנות הגבוהה של אירופה. מסורת זו עומדת בניגוד עז למושא הציור של קרני – אוהל בדואי ארעי שסך מרכיביו הוא ייצוג של דלות חומרית (מבנה מאולתר עשוי שאריות של ברזנטים ועצים, טלאי בד, מזרונים ורהיטים מכל הבא ליד). האוהל הבדואי המתואר אצל קרני, משמש להתכנסות שנתית עבור קבוצת חברים עירונית, שקרני עצמה חברה בה; מבטה אוהד את נרטיב השיתוף והריחוק שהסביבה הארעית מייצרת, והיא מתמקדת ברגעים קטנים של חסד: מגע, שיחות גברים על זוטות, רגע פרטי של אישה לבדה, בהייה, נגינה, שינה, משחק ילדים ובעלי חיים. בד בבד, היא מציעה התבוננות רפלקסיבית על מה שהיא מכנה "נדידה בזמן": האוהל כמפלט מתכתיבים חברתיים וקפיטליסטיים או שיקוף למסע של חיפוש דרך, תהייה ובדידות.
תערוכה זו מאפשרת להתבונן על הדמיון בין שתי משפחות מורחבות: החמולה והקומונה נטועות במפת ההיסטוריה הגניאלוגית בנקודת זמן קדומה או נושנה, ועל אף מרחק הזמן הן מוסיפות להתקיים היום, ומדגימות כיצד, כמאמר דרידה, "הזמן יצא מהצירים". אפשר לעמוד על הדמיון שבין הנרטיבים והסיטואציות המיוצגים בדימוייהם של אלעטאונה ושל קרני. אצל שניהם, ה"זמן" הקדום, העבר, מתערבב קצת אחרת עם העכשווי.
