'תערוכה זוגית', בתיה גרוסברד, יהושע גרוסברד | אוצר: אבי לובין
תערוכה זו בוחנת את גופי העבודות של בתיה ויהושע גרוסברד, יחד ובנפרד. בני הזוג היו ציירים שנולדו בפולין בעשור הראשון של המאה ה-20, השתקעו בחיפה בסוף שנות ה-30, היו ממקימי כפר האמנים בעין הוד בשנות ה-50, ויצרו זו לצד זה עד למותם בשנות ה-90. הם הציגו תערוכות רבות וזכו להערכה בזירה האמנותית, כל אחד בנפרד, אך פעלו מחוץ לזרם המרכזי ולא השתייכו לתנועה, לאסכולה או לקבוצה מסוימת ומובהקת באמנות הישראלית.
התערוכה הנוכחית מפגישה בין גופי העבודות של בתיה ויהושע גרוסברד, תוך שהיא בוחנת את הפער הגדול בין השפה הציורית והאמנותית של כל אחד מהם לבין הקירבה ביניהם, כבני זוג שפעלו זה לצד זו לאורך עשורים רבים. שניהם פעלו מתוך שדה הציור הישראלי, שניהם קיימו דיאלוג מתמשך בין המופשט והפיגורטיבי, שניהם חשבו על המתח בין מבנה לצבע, ושניהם צמצמו מאוד את פלטת הצבעים שבה פעלו לאורך השנים. עם זאת, שפתם הציורית מגלה תפיסות אמנותיות שונות מאוד: בעוד שהפלטה של יהושע הלכה והפכה רכה ופסטלית לאורך השנים, הצבעים של בתיה הפכו עזים ודחוסים יותר. כמו כן, המופשט של יהושע היה קשור יותר למופשט הלירי שהתפתח באירופה ואילו זה של בתיה – לאקספרסיוניזם האמריקאי.
'רחם קולקטיבית', אדוה דרורי | אוצר: אבי לובין
במרכז התערוכה רחם קולקטיבית של האמנית אדוה דרורי נמצאת פעולה פרפורמטיבית והשתתפותית. במשך שלושה ימים, בבריכה שנמצאת בחצר הפסיפס של המוזיאון, יצרה דרורי שלוש עבודת ליבוד גדולות עשויות צמר כבשים טבעי, בשיתוף הקהילה.
עבודות אלה הן ליבו של המיצב החדש שלה. תהליך הליבוד, המשלב מגע אינטנסיבי עם חומר חי, מים וסבון, מייצר אינטראקציה אישית וקהילתית. החיכוך הפיזי עם החומר מזכיר את הצורך במגע ובקשר אנושי, במיוחד בתקופה של קרעים חברתיים ומשברים אישיים.
לאחר הליבוד דרורי מכבסת את היריעות והחומר הרך והשברירי מתלכד באמצעות פעולת הכיבוס והופך לחומר חזק, עמיד אך גם נושם וחי.
מנקודת המוצא הזו דרורי מייצרת מיצב תלוי-מקום המיועד לחלל התצוגה. היא משלבת במיצב סוגים שונים של טקסטיל וכן אוהלים, פופים וכריות שמכוסים ביריעות לבד, צמר ובד.
דרורי הופכת את חלל התצוגה של המוזיאון למעין רחם קולקטיבית, המאפשרת לקהל מרחב שבו ניתן לשהות, להתערסל לבד או לקיים אינטראקציה עם מבקרים אחרים.
על רקע המציאות המדממת, המשוסעת והמפורקת של זמננו, דרורי מייצרת סביבה של דיאלוג ואמפתיה, שבה הטראומה והריפוי נמצאים בדיאלוג מתמיד. בפעולה זו היא מחברת בין אמנות, גוף וקהילה. ההתמקדות שלה בעמלנות נשית מסורתית מדגישה את תפקידן המרכזי של נשים בהובלת שינויים חברתיים וקהילתיים, ומחברת בין מסורות עבר לאופני פעולה עכשוויים.
'בעיה קטנה', נבאא פוואז | אוצר: אבי לובין
במסגרת סדרת תערוכות ראשונות לאמנים צעירים, מוצגת תערוכתה של נבאא פוואז, אמנית צעירה שסיימה לאחרונה לימודים לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה. במיצב פיסול ווידאו שיצרה במיוחד לחלל התערוכה, היא מתעסקת בבעיה גופנית חסרת שליטה ולא מדוברת, שאת קיומה גילתה דרך אחרים. עקב השתיקה, הבעיה הקטנה והלא מדוברת הפכה גדולה. פוואז עוסקת בתערוכה זו בשאלות של הסתרה והדחקה ועל הצורך לדבר כדי לרפא.
'לפני מי: אמנות ישראלית מאחורי הפרוכת', תערוכה קבוצתית | אוצר: ידידיה גזבר
מאיה אטון, גסטון צבי איצקוביץ, מתי אלמליח, יעל בוכבינדר-שמעוני, חמוטל בר-כהן, גדעון גכטמן, ליאור גריידי, גל וינשטיין, מארק יאשאייב, דוד (דוכי) כהן, ציפורה לוריא, סיגלית לנדאו, הילה טוני נבוק, מיכאל סגן כהן, מלאכי סגן כהן, יעל סרלין, נעמה ערד, אלי פטל, נירה פרג, איזידור קאופמן, רות קסטנבאום בן-דב, הילה קרבלניקוב-פז, יוסף קריספל, תכלת רם, טל שוחט, ליהי תורג'מן.
לפני מי היא תערוכה שאוגדת עבודות אמנות ישראלית וקוראת אותן דרך מושג הפרוכת. היצירות שונות זו מזו: חלק מהן משתמשות במובהק באסתטיקה של הפרוכת הקלאסית, חלק מהן רומזות אליה באופן רופף ואחדות נראות רחוקות מאד מן החפץ המסורתי. על אף השוני החזותי, לכולן משותף הרעיון המושגי של פרוכת: להסתיר, ובה בעת - לגלות.
הפרוכת היא חפץ יהודי מסורתי, יריעת בד המכסה על ארון הקודש בו נמצאים ספרי התורה בבית כנסת. מקורה של הפרוכת הוא במשכן הקדום, ולאחריו בבית המקדש: שם הבדילה הפרוכת בין הקודש לקודש הקדשים. בתפקידה זה הפרוכת מסתירה את מה שמאחוריה, אך מאפשרת פתיחה. ולא רק 'מאפשרת': היא מזמינה פתיחה.
הכפל של הפרוכת – כפיתוי וכגבול - מקשה על הצופה להסתפק בפרשנות חד-מימדית של פעולת ההסתרה, ומזכיר שכיסוי מביא עימו גם בידול, ניכור והרחקה. מנגד, הכפל הזה נקרא גם באופן הפוך: מחסום הוא גם הגנה, דיוק והבחנה. כשהפרוכת מבצעת את תפקידה היטב, היא מצליחה להחזיק את שני המימדים יחד.
מושג הפרוכת בא לידי ביטוי בעבודות השונות בצורות שונות ומגוונות. אחדות מן העבודות נוגעות בפן האינטימי: הן בוחנות קשרים בין-אישיים כריטואל שיש בו גילוי וכיסוי בה בעת. האינטימיות מוצגת כאן על פניה הרבים, שחלק בלתי נפרד מהם הוא הסטת המבט והנכונות לשהות בנפרד.
עבודות אחרות גולשות אל היבטים רחבים יותר בקיום ההיסטורי-פוליטי, ונוגעות בפרוכת כחפץ שפריעתו מסמלת חורבן: הן מציגות חוויה דתית שמכילה שבר, ומציעות לראות בהסתר הפנים אספקט שיש בו פנים. אחרות מנגידות בין הפרוכת לבין מה שמעבר לה, שואלות על הבטחת האמונה והפרתה: אלה גם אלה מציגות עמידה רבת-פנים.
הדיון הפנים אמנותי אף הוא אינו נעדר מהתערוכה, כשחלק מהעבודות מציגות היבטים צורניים ופורמליסטים, בכיוונון המבט ומיקודו או ביחסים בין גלוי ונסתר. כאובייקט הנע בין דו-מימד לתלת-מימד מוסיפה הפרוכת מורכבות לדיונים על אופני יצירת הדימוי, ומעשירה את המחשבה על הצעה יהודית בהקשרים אלו.
הפרוכות השונות מצטרפות זו לזו ויוצרות מפגשים בלתי צפויים בין פתחים וגבולות; דומה שהעבודות כמו נענות זו לזו. ממכלול העבודות עולה גם קריאה חברתית, ואפילו פוליטית, המעזה לשאול על אופני הקירוב והבידוד שלנו זה מזה. בסופו של דבר, יותר משהפרוכת אומרת מול מה אתה עומד, היא שואלת לפני מי.
