מיכל בלייר (1984), אמנית אשר נס הנשיות על גווניה נוכח בשדות הרעיוניים אותם היא מפתחת.
מאז שהפכה לאם, מוטיב ההורות - אירוע מכונן לכשעצמו, המאפשר ולעיתים מאלץ להעמיק את ההתבוננות בעולם, הפך לחלק משמעותי במכלול הרעיוני מולו היא מגיבה בשפה הפלסטית. לאחר שנים רבות של עשייה אמנותית לא מתפשרת, בלייר מפתחת מייצבים מורכבים ומשתכללת גם ביכולות טכניקות מגוונות. הצבה רב תחומית זו הינה תצוגת תכלית של שלב משמעותי בחייה, אשר מנגיש פרק חיים אינטימי בהשראת אירועי היומיום, אימהות, הריון ולידה תוך כדי מלחמה.
דווקא שכשהאירועים החיצוניים מאבדים שליטה, ניתן לזהות אצלה התגייסות פנימית הישרדותית כאישה וכיוצרת לברוא מרחב בטוח ושפוי, ולמרות שייתכן וזוהי אשליה, פרץ היצירתיות השופע נוכח בעוצמה שלא ניתן להתעלם ממנה.
במרחב שכולו שלה היא מייצרת רחם לעצמה ולאלה הנוכחים הנעדרים (בן זוגה, בנה בן ה-9 ובתה התינוקת). באמצעות ציור בצבעי מים, צילום וכתיבה תיעודית על מדבקיות ''פוסט-איט'', עליהן כתבו בלייר ובן זוגה בשעות הלילה, יוצרת בלייר שפה המשקפת את חווייתה האימהית בתקופה זו ואת תפילתה לעתיד טוב יותר. היא לוכדת בעבודות פיסות רגעים ואור שהופכות לתזכורת של חוזק בתוך משבר. הבדידות וההתכנסות נתפסות כהזדמנות להתבוננות עמוקה ופתח לשיח חדש, פנימי, זוגי וקולקטיבי.
ריבוי הדימויים והחומרים בהם מיכל משתמשת הם דרך לבנות שלם חי כ''בית'' שבו הקושי, השגרה, האינטימיות והאור שזורים זה בזה. צילומים במצלמת סמארטפון לוכדים רגעים חומקים ומודפסים בקופסאות אור, תוך כוונה להשאירו חי וקורן. הציורים מגלמים את תנועת הרגש בין רגעים פרטיים לנוף פנימי פתוח. לצד אלה, צילום הווידאו המתעד רגעים יומיומיים מורכבים והפתקיות שנכתבו הופכים לאובייקטים עדינים של תקשורת אינטימית, אנושית ומלאה הומור.
בחלל המרכזי של הגלריה בונה בלייר מבנה שברירי ולבן, שלד בית ללא קירות. שלד בית שאיבד את בטחונו העצמי, שהרי קירות יכולים להתמוטט בכל רגע. הוא חסר הגנה אך פתוח לכניסת אור פיזי ונרטיבי. הבית משמש גם כשלד גוף אישה, גוף אחרי לידה, חשוף, מתפרק ובונה את עצמו מחדש. זהו מעשה של אומץ המבקש להמשיך לנשום ולנוע בתוך הפגיעות, לאסוף כוחות מתוך החשיפה. הכניסה של האור פנימה מקבילה כאן לנשימה בגוף החי. מבנה זה מכיל ומכנס את העבודות בהן האור מופיע ככוח משנה מבט, כוח גואל ומרפא, שאינו מסנוור אלא מאיר בעדינות את מה שנובט בפנים. הוא מבטיח שינוי, מאפשר לגוף ולנפש להיזכר שוב בנשימה ובנשמה, משנה את הצבעוניות האפרורית של השגרה והעייפות, ומצית בה חיים חדשים.
