מוטיב הציפור אינו חדש בעבודותיו של ציבי גבע, והוא אחד הדימויים האיקוניים, המתמשכים והמזוהים ביותר עם שפתו האמנותית. הציפורים שלו אינן ציורים מן הטבע או חגיגה פסטורלית של עולם החי, אלא הן משמשות כסמל מורכב, פוליטי ונפשי כאחד. לצד מוטיבים גיאומטריים נוספים החוזרים בעבודותיו לאורך תקופות זמן ארוכות (כמו דגמים של בלטות, מחסומי גבול וכאפיות ערביות), גם הציפורים מופיעות ביצירתו כסמל גיאומטרי, כמעט גרפי - לרוב כרישום סכמטי מהיר ומועט קווים - וככלי לביקורת עקיפה על המציאות המקומית.
בתערוכתו החדשה "ציפורי אוקטובר", שתיפתח בשבת 17.10 בדנה גלריה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי, מתקבצים על קירות הגלריה עשרות ציורי ציפורים על גבי מצעים שונים ומתקופות שונות, ומייצרות מיצב מרוכז החולש על כל חלל התצוגה. כולן שחורות, סטאטיות, תמיד בודדות, עומדות דוממות בפרופיל. מבטן נישא קדימה, אל מחוץ לגבולות הציור, כסוג של צופות מצפות. "ציפור שבפנים עומדת בחוץ" בלשונה של חדוה הרכבי, שמילותיה מלוות אותו בדרכו האמנותית, ומעידות על מקומה הרגשי של הציפור בעבודותיו.
עם זאת, להקת הציפורים השחורות המתקדרת על קירות הגלריה היא גם סמן תרבותי ופוליטי. הציפורים הקפואות, סילואטות שחורות וחסרות חיים, הופכות ביצירתו של גבע למעין "טבע דומם" מקומי, המבטא מצב קיומי של חרדה או שיתוק. יחד עם אסופת מצעי הציור המשתנים – מגירות, חלונות, זגוגיות שנעקרו, שברי רהיטים, חפצי בית נטושים וכלי עבודה שהושלכו - הן מתפקדות כשרידים של מרחב מקומי שהשתנה, עדות מנטלית לעבר ארצישראלי שנשמר בזיכרון.
