בסדרת העבודות החדשה שלה מציגה אורית אקטע דיוקנאות של נשים תימניות שפניהן מוסתרים. הן אוחזות במגבים ובסמרטוטי רצפה ולובשות פרטי לבוש תימני מסורתי, כמו תכשיטים, מטפחות, רקמות ומכנסיים רחבים. לצדן מופיעים חפצים וסמלים המזוהים עם התרבות התימנית: סיר ג'חנון, פח שמן וסל נדוניה קלוע מכפות תמרים. אל אלה היא מצרפת גם סימנים של ישראליות, כמו חולצה של הנוער העובד, פנקס הסתדרות וצמח הצבר, לצד דימויים מן התרבות המערבית: כותנה המרמזת להיסטוריה של העבדות בארצות הברית, כרזה פמיניסטית מתקופת מלחמת העולם השנייה, ציור של סלוודור דאלי.
אקטע מכנה את הנשים בציוריה ''רומיות'', כינוי מזלזל שהיה נפוץ בשנותיה הראשונות של המדינה כלפי מנקות יוצאות תימן. היא מאמצת מחדש את השם, הלבוש והחפצים שבעבר שימשו לסימון סטריאוטיפי ומתנשא של נשים תימניות, והופכת אותם לכלים של הזדהות, סולידריות והתנגדות. דרך שילוב של כאב, הומור והתרסה, היא מרוקנת את הכינוי מן האלימות שהייתה גלומה בו ומטעינה אותו במשמעות חדשה.
מהלך זה קשור לתהליכים רחבים יותר של היפוך יחסי כוח, שבהם בושה והסתרה הופכות לשפה של זיכרון בין-דורי וסממנים תרבותיים שנתפסו בעבר כנמוכים, עדתיים או פרימיטיביים חוזרים כמשהו טעון, מתוחכם ובעל ערך אסתטי גבוה. בתוך כך חוזר גם המטען ההיסטורי והרגשי שנלווה אליהם.
כך למשל תכשיטים תימניים, רקמות ובגדים מסורתיים, שבעבר תויגו כפולקלור או כאובייקטים אתנוגרפיים, אומצו מחדש באופנה עכשווית בזכות החיבור שלהם לשורשים ולעבודת יד נשית, מורכבת ועשירה. באופן דומה, גם הנגינה על הפח, שנתפסה בעבר כעממית ולא מתוחכמת, בניגוד לכלים המזוהים עם התרבות האירופאית כמו פסנתר או כינור, קיבלה עם הזמן מעמד חדש. הקצב החזרתי, החספוס והעוצמה הצלילית, שנחשבו בעבר לנחותים, הפכו למקור השפעה מרכזי במוזיקה הישראלית.
